״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר–דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״.
האמנם נעשה ורק אז נשמע?
קצת מוזר. לא?
במציאות בה אנו חיים לרוב אנו פועלים אחרת.
אנחנו קודם שומעים, לומדים, רצים מקורס אחד למשנהו, מהכשרה זו לאחרת. ממתינים כל הזמן לתחושת בשלות בשביל להתחיל לעשות.
יש איזה קול שלוחש לנו , ׳רגע סבלנות , קודם תתמקצעו ואחר כך תעשו׳.
גם ההגיון אומר שרק אחרי הלימוד אפשר יהיה להתחיל את העשייה.
כמו אמונה שאחרי הלימוד נהיה מספיק טובים ומספיק בשלים.
במצב הזה של לא מספיק טובים אפשר להיתקע שנים.
זהו קול מניפולטיבי בתוכנו שעובד בשיתוף פעולה עם הפחדים שלנו
ויכול לתקוע אותנו באותו המקום שנים, ואולי אפילו לכל החיים.
דבר אחד ברור, כמעט אין מצב כזה שנרגיש מספיק מוכנים לעשייה!
כל עוד אנחנו משכנעים את עצמנו שצריך להכין את עצמנו, רק עוד קצת,
אנחנו בעצם מפספסים את הענין הגדול, את הלמידה האמיתית. והלמידה הגדולה הזו יכולה להגיע רק ממקום אחד, מהעשייה עצמה.
כמה חשוב להתנסות לטעות ליפול ולקום ולהתחיל שוב מחדש.
אלה הקורסים השווים ביותר שהחיים מציעים לנו.
אלה הם שיעורים שייגרמו לנו להיות במיטבנו ובכל פעם קצת יותר טובים.
אלה השיעורים שיניעו אותנו אל המטרה.
תוך כדי עשייה, תוך כדי תנועה, נצליח וניכשל ושוב נצליח ומשם נצמח.
כך ברא אלוהים את העולם.
בשביל להעז להתחיל לעשות, יש גורם אחד חשוב מאד אותו צריך לאמן.
שריר האמונה.
זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל בהולכו אחרי משה אל ארץ לא ידועה.
תוך כדי תנועה,עשייה והתקדמות
האמונה שהייתה כה קטנה בהתחלה, הלכה והתעצמה.
ואכן היו נפילות וכשלונות וחטאים ועונשים.
אך גם כל הזמן הייתה התקדמות אל עבר המטרה.
הייתה אמונה שגם כאשר המדבר יבש מאד ויש לא מעט מכשולים, בסופו של דבר יש ארץ מובטחת….
מיצאו את עצמכם באמונה ובתנועה
וצעדו איש איש אל הארץ המובטחת לו.
שלכם ענת.
