״ויקריבו לפני יהוה אש זרה, אשר לא ציוה אותם.
ותצא אש מלפני יהוה ותאכל אותם וימותו לפני יהוה.
ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דבר יהוה לאמור בקרבי אקדש ועל כל פני העם אכבד.
וידום אהרן״.

סיפור שמתחיל בהקרבת קורבנות.
חנוכת המשכן.
פעם ראשונה שבה מקריבים קורבנות במשכן.
יש מקום לעבודת קודש, מקום לחיבור בין האדם לאלוהים.
החוקים כיצד יש להקריב קורבנות ולעבוד בקודש מדוקדקים ביותר.
נראה כי אהרן ובניו למדו את התפקיד והם מדקדקים בדיוק כפי שנצטוו.
את זה יודעים בסוף התהליך כאשר כבוד יהוה נגלה ומקבל את המנחה.
לכאורה הסתיים התהליך ואפשר לנשום לרווחה.
אבל אז יש איזו תפנית, קורה משהו נוסף שהוא אינו לפי התוכנית המקורית.
שניים מבניו של אהרן, נדב ואביהוא על דעת עצמם מוסיפים עוד קטורת ומקריבים קורבן נוסף.
מוסיפים עוד טקס, מעשה זר שנעשה שאינו על פי הפרוטוקול שקיבלו.
הם מקריבים ״אש זרה״.
אלוהים אינו מקבל את זה (בלשון המעטה).
ואז יוצאת אש נוספת ואוכלת אותם
ושניהם מתים.
לא ברור בדיוק מה קרה שם?
למה הם החליטו להקריב עוד קורבן?
למה זו נקראת אש זרה?
ולמה גזר דינם הוא כה חמור?
ישנם הרבה פרשנויות, כדאי להעמיק.
אך אני היום רוצה לדבר דוקא על תגובתו של אהרן למקרה.
אהרן שבדיוק מסיים טקס כל כך חשוב כל כך משמעותי כל כך קדוש.
כל כולו עדין נמצא באקסטזה של החיבור לאלוהים.
ברגע אחד הוא חווה עוצמות, חווה את האלוהות.
וברגע הבא שני בניו מתים!
ואנחנו כקוראים מצפים שיתחילו צעקות בכיות שאלות, שתהיה המולה ובהלה.
אך מה שקורה בשטח שונה לגמרי ממה שאנחנו מצפים לו.
משה מגיב, אומר לאהרן דבר מה על הארוע, ולאחריו
״וידום אהרן״.
אהרן שותק, אינו מגיב, אינו מוציא מילה, אינו מבקש הסבר, אינו בוכה,
אהרן דומם!!!
אהרן מבין ברגעים קשים אלה, כי אין שום הסבר שיספק אותו.
שום דבר ממה שיגידו לו עכשיו , לא ישיב לו את בניו.
שום דבר ממה שראו עיניו ועיני העם כולו לא יגרום לו להבין את הנעשה.
אהרן מבין שיש דברים נשגבים ונסתרים.
מהמקום הכי קרוב לאלוהים , המקום בו הוא נמצא,
הוא מבין שיש דברים שאין עליהם תשובה.
ולמרות הכאב הגדול הצער והיגון, הוא מבין שאין מה לשאול שאלות.
שצריך לקבל את הדין.
הדעת לא יכולה להכיל את מה שקרה.
הארוע שהתרחש הוא מעבר להבנת האנוש.
ועל כן אהרן דומם.
אנחנו כבני אנוש קשה לנו מאד לקבל את זה שאין תשובה לכל דבר.
על כן אנחנו תמיד מנסים למצוא מילים בכדי לחזק בשעת צער, בשביל לנחם.
בעיקר בשביל לשבור את הדומיה.
אך לצערנו הגדול יש ארועים ששום מילים לא יעזרו לרפא את הכאב.
המרפא היחידי הוא שנצטרך לעבור דרך הכאב.
כי שם בתוך הכאב נמצאת התרופה נמצא המזור.
קשה!
אני יודעת,
אפילו קשה מאד!
אני רוצה לסיים עם מילות השיר הנפלא הזה:

“יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל…״

שבת שלום ואהבת אמת.
ענת .