אני מחברת כאן את שתי הפרשות הבאות, כיון שהן קשורות מאד אחת לשנייה ומדברות על אותו הנושא.
לרוב אנחנו דיי מתרחקים מקריאת פרשות אלו,
הם מדברות על נגעים, מחלות, כל מיני לא נעימים.
על טומאה.
אנחנו בורחים מהם ממש כמו בריחה מצרעת.
אך יש בהם חידוש מעניין לגבי חיי הקהילה ואחריות הקהילה לגבי טומאות אלו.
וכן מספר נקודות אור מענינות שכדאי לשים עליהם את הדעת.
ראשית כל חשוב לדעת,
טומאה וטהרה הינם מצבים משתנים והפיכים.
אם אני טמאה, אין זה תמידי ואין זה אומר שלא אוכל להיטהר.
אם אני טהורה, אינני חסינה מפני הטומאה.
דבר נוסף מענין, מצבים אלה של טומאה וטהרה, הם טבעיים והם חלק מחיינו.
הם אינם מעידים על חטא כפי שאנחנו נוטים לחשוב.
נהפוכו , הם באים להתחשב בנו .
מצבי הטומאה הינם מצבים בהם האדם אינו נמצא במלוא הפוטנציאל שלו
ועל כן הוא צריך לנוח, להכנס לזמן של התכנסות והתבוננות בכדי לחדש ולמלא כוחות.
למשל אחרי לידה, בזמן ווסת, אחרי שפיכת זרע, אלו מצבים שמדברים על המשכיות החיים.
אלו מצבים שמעידים על כך שהאדם , גוף האדם, נפש האדם בזמן הזה עייפים מהרגיל
ויש לתת על זה את הדעת.
יש בפרשות אלה הרחבה גדולה מאד על מחלת הצרעת.
חשוב לדעת: הצרעת המקראית אינה הצרעת המודרנית שאנו מכירים.
בצרעת המודרנית הרחיקו את האדם למקומות מבודדים בגלל הפחד מהדבקה. לרוב ההרחקה הייתה לצמיתות.
בצרעת המקראית ההפרדה של האדם מהמחנה מונעת את האפשרות שהאדם ימשיך בשגרת חייו באופן זמני עד אשר יירפא. לפיכך עליו לזוז מהמחנה.
הצרעת המקראית מדברת על קשר הדוק בין גוף ונפש.
האדם אינו מחובר למעיין חייו, הוא חוטא, הולך רכיל, ממורמר על עצמו, על אחרים ואם הוא לא יצא לבידוד הוא למעשה יחליש את כל הקהילה.
הנגע בתחילה פוגע בקירות הבית, רמז חיצוני לאדם, שיקוף מבחוץ לבחון את חייו.
מה שקורה בחוץ במציאות הקרובה אליו אמור לשקף לאדם על משהו שקיים בתוכו.
כאשר האדם אינו רואה את או מתעלם, הנגע מתקרב אליו ופוגע בבגדיו.
כאשר גם מזה יש התעלמות,
הנגע פוגע בגוף ואז האדם חשוף לעיני כל ולא ניתן יותר גם לו וגם לחברה להתעלם ממצבו.
ואדם זה צריך לצאת אל מחוץ למחנה.
הפגיעה בגוף הינה הדרגה הגבוהה ביותר של הטומאה.
ראו כמה מעניין וחשוב הוא תפקידה של הקהילה
המצורעת המפורסמת הינה מרים, אחות משה שדיברה רעות על אשתו הכושית של משה, ואף התמרמרה על היחס המועדף שמקבל משה מאלוהים על פניה ועל פני אהרן.
למעשה היא הכניסה רכל לתוך הקהילה, ריכלה, התמרמרה וניתן להבין שהיתה במצב פנימי רעוע.
אלוהים העניש אותה והפך אותה ללבנה כשלג מראה שלא ניתן היה להתעלם ממנו ולכן הייתה צריכה לשבת בבידוד.
בזמן שהייתה בצרעת, היה עליה לשהות מחוץ למחנה.
להתכנס ולהתחבר פנימה, להתבונן על עצמה, על מעשיה.
היה עליה לעבור תהליך של מנוחה וריפוי.
בזמן הזה תפקיד הקהילה היה להמתין לה עד שתחזור לטהרתה.
זה הזמן בו הקהילה כולה התפללה עבורה וחשבה עליה.
האתנחתא שלקחה כל הקהילה, שפע האהבה הגדולה שקיבלה מרים בזמן שהייתה בהתבוננות פנימית
עטפו אותה בחום ובאהבה ועזרו לה לטהר את עצמה תוך שבוע.
הענין הוא שכולנו לפעמים נגועים בכל מיני סוגי טמאות,
בדעות קדומות, בתוקפנות, בהאשמות, בבחירות גרועות.
אנחנו לא נמצאים במלוא הפוצנציאל, המצבים האלה מעכבים אותנו.
את הרע לא ניתן להסתיר.
אך כאשר הוא גלוי וידוע,
תפקידה של החברה הוא לא לעצום עיניים, לא להתעלם, לא להדיר, ולא להפקיר.
תפקידה של הקהילה להצביע על הנגע , על האזור הדורש ריפוי.
להאיר לאדם שהוא זקוק לצאת לזמן מה מ"חוץ למחנה"
מחוץ למרוץ החיים.
עד שיטוהר ויתנקה ויחזור לטהרתו.
יחזור למלוא תיפקודו.
מצבי הטומאה אם כך הכרחיים, כי הם אלה אשר עוזרים לנו להתכנס ולעשות בדק בית .
מצבי הטומאה אם כן הם יותר מצבים רוחניים מאשר מצבים פיזיים.
ועל כן כל שעלינו לעשות זה להכיר בעובדה שיש צורך בהפסקה
שתרומם את רוחנו ותשיב את כוחנו.
אולי זה הדבר הטוב ביותר שיצא מבידוד הקורונה,
ההתבוננות הפנימית הכנה שלנו, השינוי שנעשה
יעזרו לנו לחזור למחנה ולחיים בריאים בגוף ובנפש.
ואז כמה חשוב יהיה לעטוף את עצמינו בקהילה
שתעיר ותאיר
מקום בו נוכל לחבור ולהיות יחד.
להרגיש רצויים ראויים.
להרגיש נכונים להיות טהורים.
ולהסכים להיות טמאים.
קהילת מרחב מודעות על כל ענפיה
היא בית כזה.
רק תסכימו להיות.
שבת שלום.
ענת.
