מפעל הדבק של הודיה היה מפעל לא גדול, עסק בינוני, שפעל שנים במערכת, לא הרבה אחרי שהיא נוסדה.
על אף שהמיקום שלו היה מרכזי למדי, הוא תמיד נחשב לפריפריה במערכת, אולי כי עם השנים השתנו בה המרחקים ששינו את המרכז שלה, ואולי כי זה המיקום שדבק בו, במפעל הדבק הזה, שהגדיר את ערכו, שכמו שכבר הבנתם לא תמיד היה בראש סדר עניניה הבוערים של המערכת. במילים אחרות, תמיד היה משהו יותר חשוב ממפעל הדבק של הודיה.
*******
בראש מפעל הדבק של הודיה עמדה, כמובן, הודיה, שעל אף קומתה הנמוכה, כל מי שרק פגש בה יכול היה להישבע שהוא צריך להרים את ראשו על מנת לפגוש במבטה.
הודיה האמינה באמונה שלמה במפעל שלה, בתוצרים שלו ובעיקר הייתה יכולה לשמש פרסומת מהלכת לדבקות, כמו שהייתה תמיד צוחקת, כשהייתה לובשת בגד שכולו מדבקות הודיה, אותן הייתה מחלקת בשמחה לכל דורש.
"הדבק שלנו הוא הדבר הכי חשוב במערכת", היא הייתה חוזרת ואומרת, בשקט, אך לא היה מקום במפעל שלא הדהד את דבריה, ומשם הדהדו למערכת כולה. כך, גם הם נדבקו באמונה הזאת, הפכו אותה לשלהם.
בימי הזוהר שלו, כך מספרים, מערכת כולה הדהדה הודיה, והדבק שלה היה ממגנט כל כך שהיה מושך אליו את כל מה שהמערכת הייתה מבקשת לעצמה, את כל רשימת המכולת שלה.
"הדבק שלה הודיה" הפך למותג ממש, ולא היה דבר שלא התמגנט אליו. אף אחד לא ידע מה יש בו, מה הרכיבים שלו – זה היה מתכון סודי שרץ במשפחת הודיה כבר שנים, אבל אי אפשר היה להתווכח עם העובדה שהוא עבד בכל פעם מחדש.
*****
העניין היה, שכמו תמיד עם מפעלים בפריפריה, מספיק שיש משהו בהול קצת יותר, ותיכף ומיד רוצים לסגור אותם. תירוצים הגיוניים לסגירת מפעל הדבק של הודיה היו בשפע: זה מפעל קטן, וכבר ישן, ויש לא מעט משאבים שהוא לוקח, שלא נדבר על נדל"ן, וחוץ מזה מי משתמש היום בדבק? כולם עברו לאינסטנט, אין זמן לחכות שיתייבש. "ובואו, זה רק דבק, יש דברים הרבה יותר חשובים, כן?", שכנעו פקידי האוצר ובכך חתמו את הגולל על המפעל.
וכך היה. מפעל הדבק של הודיה נסגר, וכל העובדים שלו, שאמנם ניסו למחות אבל לא היה להם סיכוי, פוטרו. הם צבאו על דלתות לשכת האבטלה, ואף אחד במשרד האוצר לא קלט עד כמה הם הפכו לעול על המערכת.
הדבק אזל במהירה מהמדפים. דברים החלו פתאום להתפרק, לא היה מה שיחזיק אותם ובמערכת לא הצליחו להבין למה שום דבר לא מצליח להתמגנט. הישרדות, שכבר הצליחו להכניס אותה לתכנית שיקום, ברחה והשתוללה ברחובות. היא לא יכולה הייתה לעמוד בריח הזה, של הפירוד, שעמד בכל פינה, סעודת מלכים שהקפיצה עליה את כל התאוות כולם ובמצב כזה אי אפשר היה לעצור אותה.
כולם הבינו שמשהו השתנה, אבל יעבור עוד זמן עד שיבינו שמדובר בדבק, רק בדבק, שהלך ונעלם.
*******
הודיה, מצידה, ידעה את התשובה וחייכה לעצמה בעצב.
בכל אותו הזמן היא לא באמת עזבה את המפעל שלה, למעשה היא לא עזבה אותו אף פעם.
הוא אמנם היה סגור, ושני קרשים ננעצו על דלתו, אבל בלילה, מבלי שאף אחד היה רואה, בטח שלא עוזר לה, היא המשיכה לייצר את הדבק שלה, במתכון הסודי שלה שרץ שנים במשפחה, עם כל הסודות והחומרים הממגנטים שבתוכו.
יחידי סגולה היו יודעים למצוא אותה, וגם שהכמויות שהצליחה לייצר היו לשימוש אישי כמעט, זה הספיק בשביל להשאיר אותם עומדים, בחבילה אחת לפחות.
הודיה לא גילתה לאיש שהמרכיב הסודי בדבק שלה פשוט היה "יש", שמגנט רק עוד ועוד ממנו.
בתוכה היא ידעה, כי יום יבוא וגם הם יבינו, ייזכרו, שהכל מתחיל, ובעיקר נשאר, בזכות הדבק, בזכות היש; שהם יבינו כמה עצמתי הדבק שלה ואיך הוא מחבר את כל החלקים כולם. היא ידעה שהשפע, והשמחה, וההתרגשות, והמימוש – כולם משתמשים בדבק שלה, המחבר ומאחד את הכל. והיא ידעה שזאת רק תקופה, ושהיא תעבור, וימי הזוהר של הדבק שלה עוד יחזרו, וייקחו את המערכת הרבה מעבר לגבולותיה שכרגע היו קצת מפורדים, בלי דבק שיתקן, שירפא אותם. היא ידעה שהדבק שלה עושה קסמים, ששאיפה אחת ממנו מרגיעה תוך שניה את הישרדות, ונשיפה אחת שלו מושכת מיד אבק כוכבים של שפע, ושמחה והגשמה ומימוש.
היא חיכה לעצמה עוד חיוך אחד של ידיעה, וחזרה לפס הייצור. הדבק שלה עוד יחזור למדפים, ויהיה מנת חלקם של כולם.
ואכן,
כך היה.
