האמת, שכל מי שהיה נכנס לחנות המשקפיים של חוסר ערך היה נקרע מצחוק. או לפחות תוהה איך קרה שהבחורה, שחולד היה רואה יותר טוב ממנה, הפכה למנהלת חנות משקפיים ולמה, בעצם, אם חושבים על זה, היא לא חושבת להשתמש באחד מאינספור הזוגות שהיו שם על כל המדפים. כאילו, הלו? את מוכרת משקפיים? אולי, נגיד, במקום לצמצם את העיניים עד כדי חרך, לקרב עד דק את האובייקט או להרחיקו מעבר ליד המשגת, פשוט מממ תרכיבי איזה משקף? אבל משום מה, היא לא.
היא רק הייתה שם, עיוורת למחצה, מוקפת באינספור זוגות משקפיים שלא חשבה אי פעם למדוד.
*******
בגלל שהיא לא הייתה רואה טוב, היא הייתה נחבטת חדשות לבקרים ברהיטים, וכבר היו צריכים לתקן את דלת החנות מספר פעמים עד שבפעם האחרונה פשוט הדביקו עליה פלסטר, כמו צלקת, שנשאה בדומיה את המפגש האחרון עם חוסר ערך. אך נראה כי הנזק הכי משמעותי לחנות שלה הייתה העובדה שפשוט לא היו נכנסים אליה קונים.
כלומר, הם היו נכנסים, אבל היא לא הייתה רואה אותם, אז מבחינתה לא היו נכנסים.
חלקם היו מתעקשים, מנופפים בידיהם כאילו תיכף ינחיתו מטוס פה באמצע החנות או קוראים לה כאחרוני המצילים בחוף הים. היא הייתה שומעת כמובן, אבל לא הייתה רואה כלום, וממהרת לחזור לעניניה. בסוף הם היו יוצאים, כי כמה אפשר שלא יראו אותך? וזהו.
לעיתים היו כאלה שלא ויתרו ונשארו, ואפילו זכו לשירות. אבל בגלל שחוסר ערך לא ראתה טוב, היא הייתה מתאימה להם את המשקפיים הכי לא מתאימות והם היו עוזבים את החנות גם הם מאוכזבים. חוסר ערך, מצידה, הייתה יכולה לחטוף התקף לב בכל פעם שלקוח כזה נגע לבסוף בזרועה על מנת למשוך את תשומת ליבה. היא הייתה קופצת בבהלה, מה זה? ממתי הוא שם? איך הוא הגיע? רק תחשבו מה זה דבר כזה שצץ מתוך החושך, פחד אלוהים.

"למה הם תמיד עוזבים אותי?" היא הייתה בוכה בערב לקורבנות, חברתה הטובה בעוד שיחת טלפון שהייתה נמשכת שעות, מתוך מטרה לנחם את עצמה. "אני לא מבינה את זה", היא הייתה מנסה למצוא טישו, ועל הדרך הופכת את כל הסלון וכמעט נופלת אחרי שנתקעת שוב בשולחן. כל הגוף שלה כבר היה מלא סימנים כחולים.
"כי הם כאלה", קורבנות הייתה משיבה לה, "כי הם לא מבינים, כי הם הדבר השני שהוא לא פיפי. עזבי אותם, הם לא קולטים כמה טוב את יכולה לעשות להם" וכן הלאה וכן הלאה, טוחנות מים. אחרי כל שיחת טלפון כזאת חוסר ערך הייתה מרגישה עוד יותר סחוטה מלפניה.
"********
"סליחה, את יכולה לעזור לי" נכנסה מישהי לחנות יום אחד ופנתה אליה בשקט.
גם אותה חוסר ערך לא ראתה, אבל היא נעמדה ממש ממש קרוב אליה, עד שלא הייתה לה ברירה אלא להבחין בה. וגם זה שהיא לא שמה סימן שאלה בסוף דבריה, שנאמרו כאילו בידיעה, בהחלטה, תפסה מיד את תשומת הלב שלה.
"כן, מה תרצי?" חוסר ערך התבלבלה, כבר הרבה זמן היא לא הצליחה לעזור למישהו, איך עושים את זה בכלל?
הלקוחה, שעד לפני רגע עמדה אליה קרוב קרוב, נעלמה לפתע. הכל היה חשוך שוב וחוסר ערך נלחצה – ניסתה לגשש אחריה באפילה.
אחרי כמה דקות היא חזרה, התקרבה אליה שוב קרוב קרוב, אך הפעם בלי שחוסר ערך הספיקה להבין מה קורה הופ! היא הרכיבה עליה זוג משקפיים.
חוסר ערך לא ידעה מה לעשות עם עצמה באותם רגעים.
אם החיים שלה היו סרט, זה הרגע בו היה עולה קול חצוצרה, מלאכים היו יורדים שרים מהשמיים ואור אלוהי היה יורד ממעל מתחבר להילה שבטח הייתה לה מעל הראש.
החשיכה שהייתה מנת חלקה נעלמה ברגע, ובליל הגושים חסרי קווי המתאר הפך בן רגע לצורות וצבעים, שרקדו מכל עבר. היא הרגישה מוארת, כאילו אלוהים התיישב כרגע על קצה אפה ולא זוג משקפיים, ששנים היו שם על המדף והיא כלל לא חשבה להרכיב אותם. היא הבינה שזה שבריר שנייה, אפילו פחות, ההבדל בין לראות ולא לראות.
"לא אני כזאת סתומה, זה לא ייאמן", חוסר ערך כמעט התביישה אחרי שנרגעה קצת, מתיישבת באנחה על הכיסא שלה והפעם בלי לקבל מכה מאף רהיט.
הלקוחה ניגשה אליה, הפעם קצת פחות קרוב, כי כבר לא היה צריך, ורק לקחה אותה בידה אל עבר המראה בחנות.
"תסתכלי", היא הביטה יחד איתה על דמותה שנשקפה במראה. "תראי כמה את יפה".
חוסר ערך סקרה את דמותה במראה ולא הייתה לה ברירה אלא להסכים. "נכון. אני באמת יפה. וואו. איך לא ראיתי את זה קודם?"
"פשוט. לא היו לך משקפיים"
"ומי את בכלל תגידי, ואיך את יודעת לבחור משקפיים כאלה בול?"
"חחח זה המקצוע שלי. אני מלמדת לראות. ואני ראויה, נעים מאד. את תראי שבעוד כמה חודשים כבר ירד לך המספר, לא תצטרכי בכלל משקפיים בשביל לראות, אני חותמת לך".
******
מאז אותו מפגש החיים בחנות המשקפיים של חוסר ערך השתנו מקצה לקצה. העוברים והשבים לא הפסיקו לפקוד את החנות ההומה והמדליקה הזאת, שחוסר ערך, בחוש העסקי המפותח שהתברר שיש לה, שילבה שם גם קוקטיילים מעולים שלרגע היה אפשר לחשוב שהם אדנית, אך הם לא.
היא עצמה הייתה מחליפה משקפיים בקצב – כמה פעמים ביום, הרי היא עובדת בחנות משקפיים, לא?! והפכה ללא פחות מהשראה עבור כל לקוח שנכנס. הוא היה מביט בה בהשתאות ורוצה בדיוק משקפיים כאלה, כמו שלה שישבו עליה בול! אבל היא הייתה רואה אותו ומתאימה לו משקפיים שהתאימו לו הרבה יותר. והוא היה בשוק, ואז היה עף. וגם היא.