במשך שנים עבדה צניעות כנערת מעלית. צנועה כמובן, נחבאת אל הכפתורים.
לפעמים, כמעט ולא היו שמים לב עליה, כי גם הבגדים שלבשה כמו התמזגו עם טפט המעלית המסוגנן אמנם, אך המיושן באותה המידה.
לא פעם, דרך עובר אורח על רגלה מרוב שהייתה מוסווית כמעט במעלית, בלתי נראית.
הבוהן הגדולה שלה כבר שינתה צורה מרוב שדרכו עליה, והסבה לה לא מעט כאב. היו ימים בהם נדחקה אך בקושי לנעלה.
למרבה הפלא, אפילו ציוץ אחד לא בקע ממנה, גם כשאותו עובר אורח, שהיה עולה איתה עד הקומה העליונה ודורך עליה לכל אורך הנסיעה. כשגילה כי במשך כל הנסיעה במעלית הכביד בגופו על רגלה הקטנה, הוא היה נבוך עד לשד עצמותיו והיה מתנצל כמובן, אך ההתנצלות הזאת הייתה גורמת לצניעות להצניע את עצמה עוד יותר, עד שבסופו של דבר היא עצמה הייתה מתנצלת שרגלה נכנסה תחת רגלו. כמו מתנצלת גם על כך שנשמה את האוויר המדוד במעלית.
היה נדמה כי המעלית הייתה עולה ויורדת לבדה, כה צנועות היו התנועות שלה, כאילו אין שם יד מכוונת, אישיות. הם היו נכנסים ויוצאים, מגיעים ליעדם והיא הייתה שקופה.
עם השנים, היא פיתחה מיומנות ממש לנחש את הקומה המבוקשת של הנוסעים. היא לא ייחסה לכך חשיבות יתירה או ראתה בכך כוח-על מדהים, אלא רק דרך יעילה לחסוך במילים – כמה שפחות מילים במקסימום נסיעה. שרק לא ידברו איתה, שלא יבחינו בה.
לפעמים, היא הייתה תוהה לאן מובילות כל הקומות האלה, איזה נוף נגלה מקומת הפנטהאוז ואילו שבילים נפתחים מקומת הכניסה, וגם מה היה קורה אם הייתה, ולו פעם אחת! אוזרת אומץ ויורדת גם היא באחת הקומות, מגיעה למקומות במקום רק לעלות ולרדת, במקום רק ללוות אחרים ליעדם, אך רק עצם המחשבה הזאת הייתה מספיקה בשביל לכווץ אותה עוד יותר. היא לא יכלה אפילו לדמיין את האפשרות הזאת.
………..
הריח הטוב של האורחת שנכנסה למעלית הימם אותה. היא הייתה עמוסת תיקים ושקיות, שהתערבבו בחן על ידיה, הבלגן הכי מסודר שראתה בחייה.
האורחת בירכה אותה לשלום בחיוך גדול. הקול שלה היה רם, ויציב, חם כזה, שהצליח להתעלות על מוזיקת המעליות המשמימה שהתנגנה במעלית דרך קבע.
"איזה יום מקסים בחוץ, הא?" היא חייכה אליה.
צניעות הנהנה וחייכה אליה בביישנות, היא תיאלץ להאמין לה כי לה לא היה שמץ של מושג.
"אני הולכת לשהות פה קצת, לא תיכננתי, אבל מזג האוויר כל כך מושלם פה", היא המשיכה, "אני צריכה לקומה העליונה, הנוף משם פשוט משגע. אולי תבואי לקפה אחרי המשמרת?" היא חייכה אליה חיוך גדול, שעשה לצניעות קצת כאב באזור של הלב.
צניעות החזירה לה חיוך, הרבה יותר קטן, מרומז משהו, והחזיקה את הדלתות פתוחות עד שהאורחת יצאה מהמעלית.
"תודה על הנסיעה", היא אמרה לה כשיצאה, וצניעות חשבה שזאת הפעם הראשונה שמישהו מודה לה, מכיר בערכה.
………………..
צניעות גיששה את דרכה בצעד רועד במסדרון הארוך והחשוך. הלב שלה דפק, והיא הרגישה נחשי זיעה מעקצצים בגבה, עולים ויורדים לאורכו כאילו היה גם הוא מעלית.
היא אחזה בידה שקית ממותגת, שנשכחה במעלית, ותחושת השליחות שלה, כנערת מעלית, התעלתה באותם רגעים על הפחד שאחז בה.
היא דפקה בעדינות בדלת, בשקט. היא נאלצה לחכות עוד חצי שעה מחוץ לדלת הסגורה, כי הדפיקה שלה הייתה חלשה כל כך. קולה לא נשמע.
היא כבר חשבה להשאיר את השקית מחוץ לדלת ולברוח חזרה אל המעלית החמימה שלה, אך לפתע נפתחה הדלת.
"איזה כיף שבאת! בדיוק יצאתי מהמקלחת, יש יין על השולחן תמזגי לך, אני תיכף איתך", היא חייכה אליה את חיוכה המהפנט ושוב נעלמה.
צניעות נכנסה בצעד מהסס. עיניה כאבו, היא הסתנוורה ממש מהאור בדירה רחבת הידיים, המוארת, הגדולה. אוויר טוב נכנס מהמרפסת הפתוחה לרווחה, וצניעות מיהרה לסגור את הכפתור האחרון בגולף שלה, נזכרת שהוא כבר סגור, הרי לעולם לא נפתח.
"אז ספרי לי קצת על עצמך, אני חדשה פה", היא חזרה לחדר, שמלה קלילה על גופה, מגבת לבנה עוטפת את ראשה. "אני מתה לדעת על החיים פה".
צניעות כמעט התביישה שהיא האחרונה שיכולה לספר על החיים פה, או על החיים בכלל. אם חושבים על זה, שנים היא כלל לא יצאה מפתח המעלית.
"אני ענווה, דרך אגב, אדום או לבן? מה בא לך?"
………………
הלילה ההוא היה הלילה המכונן בחייה. היא לא תגזים אם תאמר ששינה אותם ללפני ואחרי, אבל גם את אומנות ההגזמה היא למדה שם, באותו לילה. כמה נהדר להיות מוגזמת לפעמים.
הדבר הראשון שהיא עשתה בבוקר היה לקחת יום חופש. המנהל שלה כמעט נחנק כששמע את הבקשה, אבל מיהר להנהן ולא סיפר לה כמה שנים הוא מחכה לבקשה הזאת.
הן יצאו יחד לקרוע את העיר.
התחנה הראשונה הייתה בוטיק בגדים מגניב שהביקור בו הסתיים בשקית בגדים דמויי טפט שנזרקה היישר אל עבר הפח הסמוך. עליה הונחו זוג נעליים מרופטות, עם בליטה מחשידה באזור הבוהן הגדולה.
הן לקחו אופניים ונסעו בסמטאות, עצרו בגלריה מלאת השראה שענווה שמעה עליה וסיימו את אחר הצהריים בפארק ירוק, מלא אוויר ואווירה, שוכבות על הדשא ומתמסרות לקרני השמש ולמנגינת ג'אז שהתנגנה ברקע. צניעות עדיין הסתנוורה, הרבה פחות אומנם, אבל אז נזכרה במשקפי השמש החדשות שנכנסו גם הם לשקית המעוצבת שלה וכבר היה לה הרבה יותר נעים.
כשהן חזרו חזרה, עמוסות שקיות וחוויות, למנהל שלה לקחו כמה דקות טובות לזהות אותה.
…………………..
מאז צניעות קיצצה משמעותית את המשמרות שלה. בסופי השבוע היא הייתה מקפידה להתלבש יפה ולצאת לעיר, בכל פעם בוחרת לה שביל חדש, כזה שעוד לא צעדה בו. תמיד היה אחד כזה.
היא הפכה לאומנית הסמול טוק במעלית ולפעמים העוברים והשבים היו מבקשים להמשיך בנסיעה לעוד סיבוב, מרוב שלא רצו להפסיק לדבר איתה. היא התגלתה כאשת שיחה מרתקת.
היא הרשימה אותם ביכולת הניחוש שלה, שהתפלאה שלא כולם שותפים לה, ולא פעם היו נשמעות מחיאות כפיים סוערות במעלית מלווים בצחוקים רועמים וקריאות התפלאות.
הגולף הלוחץ דמוי טפט מעליות התחלף בשמלות קלילות ונעימות, פתוחות וגזורות להפליא, שנראו נפלא עם האודם האדום המוגזם והנפלא שהשתקף במראה הגדולה במעלית. בהתחלה היא חשבה שלמנהל שלה תהיה בעיה עם הלוק החדש הזה שלה, אבל הוא רק חייך אליה חיוך גדול והנהן.
אף אחד לא דרך עליה יותר. הבוהן הגדולה חזרה לגודלה הטבעי.
ואם היה קורה מקרה, בטעות כמובן, שמישהו היה דורך עליה, היא הייתה ממהרת לפנות לאותו עובר אורח, בנימוס אך באסטרטיביות, בחיוך אך בלי שמץ של בלבול ואומרת לו "סליחה, אבל אתה דורך עליי", בחיוך גדול. וזהו.
