פעם, מזמן, הפחד היה המלך.
הוא היה כאן כשהכל התחיל, מה שהעניק לו תמיד זכות ראשונים. בכלל, עשו לו הרבה כבוד כי הרי רק הוא היה יכול להריח סכנות מקילומטרים. וסכנות, כמו שאתם יודעים, אף פעם לא חסר.
הפחד היה היה פועל בנחישות, ביעילות ותוך חתירה לביצוע המשימה העילאית שלקח על עצמו: להציל את המערכת. התפקיד הזה סחרר אותו לפעמים מרוב אחריות (ובינינו, גם מכוח ומגאווה), אבל הוא ידע שהוא יעשה הכל על מנת לשמור על המערכת בחיים ואם אפשר גם בחבילה אחת.
והמערכת, בתמורה, האמינה לו בכל פעם מחדש, אבל בעיקר הייתה אסירת תודה. הוא באמת הציל אותה, פעם אחר פעם. והיא באמת הייתה אסירה. של הפחד.
*******
הפחד היה מאד יעיל. הוא ידע ללחוץ בדיוק על המקומות הנכונים, המדויקים, שפתחו את כל הדלתות. הוא סלל נתיבים מהירים, עוקפי היגיון או כל לוגיקה אחרת, ויצר מסלולים ישירים לכל מה שביקש. כל מה שהוא היה צריך זה רק להיות. ואז בום. כל המערכת הייתה מזדעקת, ההורמונים השתוללו, בלוטת יותרת הכליה הפרישה אדרנלין כאילו אין מחר וכל המערכת התגייסה. חגיגה. עד שירום הודו, הפחד, היה מודיע על חזלו"ש.
והייתה לו גם וואחד כריזמה. הוא סחף אחריו את כולם, כולם האמינו לו, האמינו בו, כי הוא הסביר בצורה הכי ברורה שיש, הכי הגיונית, שהוא מגן על המערכת. ועם הטיעון הזה, באמת היה קשה להתווכח.
והאמת? שבצדק. היה לו ניסיון מוכח, קבלות מהשטח. הוא ידע להתריע מראש על הצוק שאסור להתקרב אליו אחרת נמות, הוא צעק שזיהה אריה, הוא התריע על איום מקילומטרים. הוא לימד את כולם או שקופאים, או שבורחים או שמשיבים מלחמה. אחרת אוי ואבוי מה יהיה כאן. אחרת נזדכה על כל החבילה. והמערכת? לא הייתה לה ברירה, כל לפחות היא חשבה, ושיתפה פעולה כל פעם מחדש.
*******
העניין היה שעם השנים המערכת התפתחה והשתכללה והתווספו לה לא מעט פונקציות. חוויות ולמידות ורגשות אחרים שסללו נתיבים אחרים, שלא פעם עקפו את נתיבי הפחד. פתאום התעורר לו אומץ, פתאום צצה לה אמונה, פתאום אפילו אהבה. והפחד, כבר לא כל כך צעיר, כן? לא הבין איך זה קורה לו. מעבר לזה שזה נעים להיות שליט יחיד, שכולם מקשיבים רק לך, הכי נעים זה להיות צודק. הוא הרגיש שהוא מאבד מכוחו. הם קצת ייתרו אותו, כל הרגשות האחרים האלה.
הנתיבים של הפחד היו סלולים ומוכרים, שלא נאמר מאד נוחים, אבל הנוף שנשקף מהנתיבים האחרים היה חדש, מרגש ומסקרן הרבה יותר. בינו לבין עצמו הפחד כבר התחיל להבין שיכולות להיות עוד דרכים, אבל לא חבל על כל התשתית? וחוץ מזה, מה יהיה אם יבוא אריה? האריה תמיד עבד וגרם לכולם להקשיב לו. גם כשבפעם האחרונה שמישהו נתקל באריה הייתה אולי בספארי, מאחורי רכב משוריין.
בחושיו החייתיים הוא הבין שעל מנת להשיב את כוחו הוא צריך להתחכם, כי רק ככה זה עובד. כי כבר לא פעם, כשהוא ניסה לעבור, שמו לו מחסום בנתיב, ואמרו לו שלא צריך פחד עכשיו. כבר הסתדרו עם הגיון, עם פרופורציה ואפילו פעם אחת אמרו לו שאהבה פתרה את הסיפור.
הפחד הבין שאין ברירה. על מנת להמשיך להציל ולהגן על המערכת הוא יהיה חייב למצוא דרך לעבור בנתיבים החדשים, ולכן אין ברירה אלא לקחת על עצמו זהות בדויה.
*******
אם הייתם שואלים כל אחד במערכת איפה אפשר להתארגן על זהות בדויה, מקצועית ממש, שתעבור את כל המחסומים, כולם היו עונים לכם מיד שמניפולציה היא הכתובת. היא הייתה מתחוכמת כל כך, אומנית ממש, שלמרות שהמעשים שלה גבלו בפלילים (שלא לומר היו הפלילים עצמם!), היא תמיד ידעה לסדר את העניינים ככה שהיא תצא בסדר, 50 גוונים של אפור, או חומר מוחי אפור אם תרצו. והפחד? שהיה מרושת על כל השבילים במערכת, תמיד ידע למצוא אותה. מניפולציה הכינה לו תעודות מזויפות שגם פוליגרף היה יכול להישבע שהן אמיתיות וכך היה.
פעם אחת הוא התחפש לעצב, והופ! עבר בקלות את המחסום. בפעם אחרת היא עטה על עצמו זהות של כעס ואף אחד אפילו לא שאל אותו מילה בדרך. לא פעם הוא היה עוטה על עצמו את החליפה של דחייה, משקיע בתלבושת, עם כל האקססוריז הנכונים, והנה הוא עבר בקלות, תוך שניות. וכך הוא חזר להפעיל שוב את המערכת, שהוצפה באדרנלינים ממכרים ומוכרים. אף אחד לא חשד שזה הוא, הפחד הישן והטוב, שרק רצה לשמור ולהגן מהאריה הטורף.
ברגע שהוא הבין שאף אחד לא מזהה אותו, הוא חזר להשתולל. כל מבחן, דייט, בקשת העלאה, הגשמת חלום וכן הלאה הפכו לאריות החדשים. והמוח, חמוד כזה, לא הבדיל, כי בואו, מניפולציה ידעה את העבודה. הוא רק הקשיב לפחד המוכר, הידוע, שהציל אותו כל כך הרבה פעמים בעבר וזכר לו חסד נעוריו. מה שהפחד אמר! ומיד הופרשו כל החומרים הנכונים שיגרמו לשיתוק, שיבריחו, שיהפכו למלחמה.
*******
הפחד הכי גדול של הפחד היה שיזהו אותו. כי אז יעלו עליו, ויבינו שזה רק הוא, הפחד. שהעצב, שהכעס, שתחושת הדחייה- הם כולם פחד בתחפושת. והדבר שהכי הפחיד אותו היה שישאלו אותו שאלה אחת: מה מפחיד בזה? רק השאלה הזאת הספיקה בשביל לגרום לו להשתולל.
יום אחד, בדיוק כשהפחד התכוון לעבור במחסום, להדליק שוב את המערכת, בדיוק אז, נלקחה נשימה עמוקה. הנשימה הזאת גרמה לעצירה – כולם עצרו, התנועה עצרה, ולרגע, אף אחד לא יכול היה לעבור במחסום.
באותם רגעים, הפחד הבין כי הסיכוי שיזהו אותו הוא גדול מהסיכון שהוא יכול לקחת. ובינינו? זה הפחיד אותו. הוא עשה אחורה פנה והחליט שהיום, לפחות היום, הוא לא הולך לעבור בשביל.
מה שהפחד לא ידע, שבאותה שעה בדיוק מניפולציה ישבה בחדר הבקרה, שהראתה את כל השבילים כולם במערכת וחייכה.
היום בו תפסו אותה "על חם" הפך ליום מכונן, ואת עבודות השירות שנגזרו עליה היא הסכימה לעשות בחדר הבקרה של המערכת, כי מי כמוה יכול לזהות מסתננים בזהויות בדויות? מניפולציה על המניפולציה.
מניפולציה התרגשה פעם אחר פעם ממערכת ההפעלה המתקדמת שנגלתה בפניה, שהייתה פרושה לפניה, ובמיוחד מהכפתור הזה של הנשימה, שגרם למערכת לעצור בכל פעם מחדש. בום!
היא הייתה משתמשת בו לא מעט, ורואה במסך איך הפחד מוותר על המעבר באותם רגעים, וחוזר חזרה למקום ממנו בה. עד לפעם הבאה.
