במשך שנים ישבה המערכת ולמדה כל מה שאפשר על העולם החדש.
העולם החדש ריתק אותה,
הוא היה כל כך יפה בדמיונות שלה,
מבעד למסך המחשב שלה.
במשך שנים הייתה יושבת ליד השולחן תחת החלון מול הנוף, ולומדת בהתכתבות.
היא קראה את כל הכתבים כולם, את הקדושים, המוצפנים, המוסתרים והגלויים.
היא חקרה את העולם החדש מכל צד וכיוון.
היא למדה את גבולותיו,
את הגיאוגרפיה ואת הטופוגרפיה,
את השפה, התרבות, החי והצומח,
שיננה בעל פה את כל החוקים, את המהות, המשמעות,
את הדרך אליו, את הדרך עצמה.
הכל, הכל, בהתכתבות.
מתרגלת עוד ועוד מילים, עורמת אותן בערימות בשקט מופתי על מסך המחשב שלה.
היא הייתה מביטה במבט רומנטי דרך החלון, מהרהרת בעולם החדש מתוך עולמה הישן,
וחולמת בהקיץ.
היא מעולם לא חשבה שיום יבוא והיא תצא למסע אליו.
בטח לא חלמה שהיום הזה יבוא כל כך מהר.
בחלומות הכי פרועים שלה לא תיארה לעצמה שלא יהיה שום דבר רומנטי,
וגם לא חצי רומנטי,
במסע אליו.
***************
ככל שהתקדמה בדרך האדמה רעדה תחתיה, הנוף סביבה השתנה ללא היכר.
היו רגעים שכלל לא הצליחה לזהות את שראתה.
הוא היה כל כך מתעתע.
מחד, הכל נראה דומה, אך מאידך, שום דבר בנוף הזה לא היה דומה, בצורה שאי אפשר היה ניתן כלל להסביר.
עכשיו היא הייתה בעיקר מבולבלת,
מבועתת,
חסרת אונים.
כמו עלה נידף,
כשהדרך הובילה אותה היישר אל הים הגדול.
היא קראה לא מעט על הים הזה.
אך אף אחד לא הכין אותה לתחושה של המים המקפיאים על עורה.
אף שיעור בהתכתבות לא השתווה לתחושת הרוח החזקה שפרעה את שיערה.
הגלים איימו להטביע אותה,
היא הרגישה שזה גדול עליה,
שהכל אשלייה,
שהיא הוזה.
שאולי אין בכלל אי כזה,
שלא באמת קיים עולם חדש.
כל חושי ההישרדות שלה השתוללו,
צרחו עליה לברוח,
לחפש ודאות,
לחזור אל הנוף הידוע,
להיצמד אל הקרקע הבטוחה.
"ואיפה הם, הא?" צעקה אל הרוח,
"איפה כל הכלים, התובנות, הידיעות,
"היכן המידע הזה שנאסף במשך כל השנים?"
הכל פרח ממנה,
כאילו מעולם לא נטמע בה.
כאילו מעולם לא קטלגה אותו בתיקיות,
כאילו לא היה קיים מעולם.
***************
היא לא יודעת מה קרה באותן שניות.
המים כבר טיפסו מעל צווארה,
אבל משהו בתוכה אמר לה להמשיך.
בניגוד לכל הגיון,
בניגוד לכל החושים.
"שקט!" ציוותה או אולי החליטה,
וגופה, שעמד נבוך אל מול הפקודות החדשות, מיהר לציית.
היא המשיכה לצעוד,
בלי היגיון,
בלי יכולת להבין מדוע.
ידיעה פנימית האירה פתאום בתוכה,
כמו פנס,
כמו מגדלור שהאיר לה את הדרך,
שבאותם רגעים נסללה תחתיה.
"רק תמשיכי"
נלחשו המילים בנחישות על אזנה.
***************
הים הגדול נקרע לשניים
ומתוך הגלים,
התגלה לו השביל.
התרחיש הזה, גם כשקראה עליו,
היה שונה כל כך עכשיו,
כאילו היה מדובר בשני אירועים שונים בתכלית.
האדמה התקשתה שוב תחת רגליה,
תומכת בצעדיה,
מובילה אותה.
המים נפוצו לכל עבר בארגון מושלם,
מסונכרנים כמו שרק הטבע יודע.
והיא צעדה.
עם כל צעד שבו אליה הידיעות כולן.
כמו ציפורים ששבו מנדודיהן,
חזרו אליה לפתע
כל הכלים,
התובנות,
החוקים.
היא נזכרה.
היא למדה על בשרה לראשונה את ההבדל בין ללמוד בהתכתבות לבין להלך בדרך,
לבין להיות הדרך עצמה.
מרחוק כבר ראתה את האי,
את העולם החדש.
אמיתי וקיים,
נוכח,
והוא אכן היה אי – אי- וודאות, כפי שמיהרה להבין.
היא חייכה לעצמה.
זה היה החוק הראשון של העולם החדש,
אותו הכירה טוב כל כך מהספרים-
"הדבר הודאי היחיד הוא אי -הודאות".
הים נסגר אחריה,
שוטף את שאריות האגו,
הספקות,
החששות
את כל ה"מה יגידו",
בולע אותם לקרבו.
היא בירכה על ההזדמנות
שלא ניתנת אלא פעם בחיים.
היא שרה תודה על יציאת מצרים פרטית,
שתחרט אמנם בדברי הימים
אך לה עצמה, ניתנה הזכות לחוות אותה על בשרה,
להרגיש אותה בכל תאיה.
החוויה הזאת, היא הבינה,
לא תשתווה לעולם לשום שיעור,
כזה או אחר,
בהתכתבות.
