כבר תקופה ארוכה המכבסה של עצב עומדת סגורה. המכונות דוממות, איש לא נכנס.
עצב היה מביט בהן בערגה, בגעגוע. כשהן עבדו צליל קולן מילא את האוויר, צליל חיים. עתה בעיקר שרר פה שקט.
עצב לא היה עצוב, וגם האכזבה הייתה ממנו והלאה. רק חמלה הייתה עולה בו, לנוכח המחשבה על הררי הכביסה שמצטברים ומצטברים, בלי שאיש יכבס אותם. עומדים ומעלים ריחות ולכלוך.
הוא גם לא האשים. הוא ידע שזה לא פשוט לכבס. בשביל לכבס היה צריך להתערטל, להסיר את כל השכבות. כולם העדיפו לעטות עוד שכבה ועוד שכבה מאשר להתפשט. והאמת? שגם לגעת בשכבות הללו, לאחר שלא עברו כביסה זה זמן רב כל כך, הפך לחתיכת חסם. כל זוגות הכפפות בעולם לא הצליחו לעמעם מגעה של כביסה לא מכובסת.
לא פעם היו מעדיפים להשפריץ חיוך, להזליף כמה טיפות של "הכל בסדר" או של הדחקה, למרוח על עצמם שמחה ולשכנע שהכל נקי. אך כל הריחות הללו היו מתיישבים על הטינופת, והופכים אותה מצחינה עוד יותר.
**********
עצב אהב לכבס. הוא התייחס לעבודתו ברצינות תהומית, בחרדת קודש ממש.
את מלאכת הכביסה היה מתחיל בהפרדת השכבות, שלעיתים, מרוב לכלוך, היו ממש נדבקות ממש זו לזו. הוא היה מפריד אותן לאט ובזהירות.
לאחר מכן, היה משרה אותה במים המיוחדים שלו. מים במליחות עדינה, מאוזנת. עצב ידע שאין כביסה נקייה באמת בלי מים מלוחים. הם היו מנקים את כל הרפש שדבק בשכבות, מסירים גם את הכתמים הקשים ביותר. רק אחרי השרייה טובה, היה מעביר את כל המכונה שהייתה מערבלת את הכביסה היטב היטב, בעוצמה. מסחררת אמנם, מנערת, מטלטלת, אך בסופה הכביסה הייתה יוצאת ממנה בוהקת, עם ריח עדין שאין כמותו באף מקום אחר. ריח של ניקיון.
עצב היה תולה אותה בעדינות, מאוורר אותה, נותן לה לספוג את קרני השמש הטובה. אף פעם לא מייבש במייבש. הוא לעולם לא היה מאיץ בכביסה להתייבש. בזמנה.
היא הייתה יוצאת כמו חדשה.
אך בתקופה האחרונה המכבסה שלו נותרה סגורה.
אף אחד לא רצה לכבס את הכביסה המלוכלכת. כולם נותרו כלואים בתוך עצמם, ועל אף שעטו על עצמם עוד ועוד שכבות, הקור המשיך לחדור לעצמותיהם.
**********
קולות הצעקות בחוץ הבהילו את עצב אל מחוץ למכבסה שלו. הוא כבר רצה להוציא רגל מפתח המכבסה, אך לפתע הבחין בנהרות ששטפו את הרחובות. הצפה. הוא לא ראה הצפה כזאת מימיו. כאילו כל מכונות הכביסה בעולם איבדו שליטה ונהרות של מים עכורים שטפו את הרחובות.
"ככה זה כשלא מכבסים כל כך הרבה זמן" הוא מלמל לעצמו בעצב.
מסביב הוא ראה עוד ועוד כאלה שניסו לגרוף את נהרות הרפש עם מגבים, אבל זה היה כמו לנסות לגרוף את מימי האוקינוס. מעט מדי, מאוחר מדי.
הוא רצה להסביר להם שיש דרך לכבס, שחייבים למנן את המים, שמים מלוחים בעדינות מאוזנת שוטפים הרבה יותר טוב מכל אקונומיקה, שאת הכביסה יש לכבס בהרבה עדינות וחמלה, אך המים כבר הגיעו לברכיו. עוד רגע ישטפו גם אותו בזרם אדיר. עוד רגע יגיע לאזניים ואז בכלל לא יהיה ניתן לשמוע. עוד רגע יטביעו את הכל.
**********
לאט לאט כלו המים. זה לקח זמן לנקז את המים, ובלא מעט מקומות היו עדיין מים עומדים, שריחם עלה לכל עבר, מזכיר ריח כביסה לא מכובסת. אך נראה כי דווקא ריחם גרם לכולם להתחיל ולחזור למכבסה שלו.
הם היו נכנסים בהיסוס, הוא זיהה את הפחד בעיניים שלהם. הם ניסו להתחיל להתפשט או מוציאים חומרי כביסה תעשייתיים, אך עצב היה מניח עליהם יד רכה, "אני אטפל בזה", היה מרגיע אותם ומתחיל אט אט לעזור להם להסיר שכבה ועוד שכבה.
הוא לקח את הכביסה המלוכלכת בשתי ידיו, הפריד את השכבות, השרה אותה במי דמעות ששטפו בעדינות את כל הלכלוך שדבק בהם, הפעיל את המכונה ותלה את הכביסה לייבוש, מאוורר אותה בשמש. רק אז אפשר היה להשפריץ חיוך, למרוח שמחה, רק אז התיישבו הריחות הללו בול על ניחוח הנקיון.
את ריח הניקיון של המכבסה של עצב איש לא יכל לשחזר. לא היה ריח כזה בעולם כולו. זה היה הסוד שלו, המומחיות שלו, הייעוד שלו, שאיתו הוא יותר משמח לחלוק עם כולם.
