במשך שנים אכזבה הייתה בטוחה שהיא לא יודעת חשבון.
"לא יודעת" זה מונח מדויק, בהנחה שאתם עובדים במכבסה כמובן, כי אכזבה הייתה בטוחה שהיא ממש, אבל ממש גרועה במספרים ואין סיכוי בעולם שהיא תצליח להבין אי פעם מה רוצים ממנה המספרים האלה.
היא עשתה כל שיכלה על מנת להתחמק ממפגש חזיתי איתם – ולא פעם, היא גם הצליחה. אבל הם, כדרכם של מספרים, היו מתרבים, מאיימים, ותמיד היו צודקים כל כך.
כל אותם אלה שידעו חשבון היו תעלומה בעיניה, משוואה עם כמה נעלמים ליתר דיוק. הם נראו לה יודעים כל כך, מבינים כל כך, ומה היא מבינה בכלל? אכזבה קטנה שכמוה. הם היו מנופפים מולה בכל המספרים, מאיימים עליה שהמספרים לצידם. והם צדקו. המספרים אכן תמיד עמדו לצידם, כמו שומרי ראש מאיימים שמספיק רק מבט אחד מהם בשביל להתקפל.
וזה לא שהיא לא ניסתה כן? לפעמים, כשהייתה נוחתת עליה הרוח היא הייתה יושבת מול המשוואות ומנסה.
משהו בתוכה ידע שחייב להיות הגיון במשוואות האלה, אבל גם ההיגיון הזה היה נעלם מעיניה.
היא לא הצליחה להסביר אבל הייתה לה תחושה, חזקה כזאת, תחושת בטן, שמשהו בחישוב שלהם לא מדויק. שלא יכול להיות שיש תוצאה אחת ובטח שלא דרך אחת להגיע אליה. כמה מאכזב היה לה לגלות שתחושת בטן, חזקה ככל שתהיה, לא מצליחה לעמוד מול מספרים. מה זאת תחושת בטן אחת אל מול כל כך הרבה מספרים מסודרים? מה ערכה של בטן שיודעת, אל מול כל המשוואות בעולם? המספרים פשוט לא הסתדרו.
***********
ככל שעבר הזמן, וככל שניסתה להתעלם, המספרים הגיעו אליה. עד פתח הבית.
עוד ועוד מספרים, שלא היה לה מושג מה לעשות איתם.
מסביבה עלו עוד ועוד קולות שניסו להסביר, ודי בקול, בצורה מאד הגיונית, למה המספרים נכונים, ואיך הם מובילים ב ד י ו ק לתוצאה הזאת שהם רוצים, אבל הבטן שלה צעקה גם היא. משהו היה לא הגיוני.
עם הזמן המספרים הפכו גדולים ומאיימים יותר, עד שהם ממש הפחידו אותה.
היא לא תיארה לעצמה שיבוא יום והיא תפחד כל כך ממספרים.
הם היו נכנסים לחלומות שלה,
היא הייתה הולכת לישון איתם בלילה וקמה איתם בבוקר.
הם איימו להטביע אותה, כמעט הכניעו אותה.
עד אותו יום שבו היא הבינה שהיא לא תוכל להמשיך לפחד מהם.
***********
היא לא הבינה איך פתאום היא הצליחה לראות מעבר לכל המספרים כולם.
זה היה באישון לילה, כששוב התעוררה בזיעה קרה מעוד חלום בעתה על חישובים, מלא במספרים גדולים ומפחידים.
היא לגמה שלוק קטן מכוס המים ליד המיטה והדליקה את מנורת הלילה הישנה שלה.
היא לקחה את העיתון עתיר המספרים שהיה מונח לידה, שאפה אוויר מלוא הריאות והיישירה מבטה במספרים.
כל הפחדים צעקו עליה לעצור, לכבות את האור, להיכנס תחת השמיכה ולא לצאת (השמיכה שלה הייתה המקום המוגן בעולם) אבל היא לא הקשיבה להם. היא לא הסיטה את המבט.
בהתחלה הם השתוללו, אחר כך איימו להתנפל, אבל אז, ככל שהיישירה את המבט הם נרגעו. ופתאום, כאילו התחילו לדבר איתה. הם סיפרו לה סיפור ממש, סיפור שמעולם לא שמעה, ואולי לא רצתה לשמוע.
היא הבינה כי מאחוריהם מסתתר עולם שלם, עולם שהיא לא הכירה. שהם מדברים בשפה שהיא צריכה ללמוד. שפה עם מבנה וחוקים, אמנם, אבל גם עם הרבה יוצאי דופן, כמו בכל שפה.
הם התחילו לדבר איתה, והיא הקשיבה.
היא הבינה שמאחורי כל המשוואות יש עוד כל כך הרבה אפשרויות אחרות של חילוק, ושמשוואה יכולה להיראות כל כך אחרת, בעיקר אם מאחורי המספרים שלה ישנה חמלה, ונתינה וגם ראיית האחר. היא לא תיארה לעצמה עד כמה הן שינו את התוצאה. את התחושות האלה הבטן שלה דווקא הכירה מצוין. היא הבינה כי זה לא המספרים עצמם, אלא מה שעומד מאחוריהם.
היא ראתה את המכפלות שמאחוריהם עמדו גדודים של אינטרסים, את השורשים שאף אחד אף פעם לא רצה באמת לטפל בהם, כי לא פשוט לחשב שורש, להגיע אליו, לפתור אותו.
היא קלטה פתאום שסך השלם עולה על כל חלקיו. היא הבינה שאפס הוא כל כך הרבה ממש שניסו להגיד לה וגילתה שאם מזיזים נקודה, קטנה וכמעט בלתי נראית, זניחה לכאורה, התמונה כולה משתנה על פיה. המשוואה מתהפכת ממש.
באותם רגעים תחושת הבטן שלה הפכה לידיעה: היא ידעה שאפשר לחלק בעוד כל כך הרבה דרכים, שמכפלות הן רק עניין של החלטה ושיש כל כך הרבה נעלמים במשוואה שהגיע הזמן לגלות. לפתע, היא הרגישה שיש לה אומץ לגלות את כל מה שניסו להעלים הנעלמים האלה.
הדבר הראשון שעלה בה היה אכזבה, כמובן. היא לא הבינה איך זה ייתכן, כיצד זה אפשרי ואיפה היא הייתה כל השנים האלה. מהר מאד התחלפה האכזבה בזעם. איך זה ייתכן? כיצד זה אפשרי?? ואיפה היא הייתה כל השנים האלה???
כשהגיע הבוקר היא כבר לא חשה אכזבה. ולא זעם. היא פשוט הייתה מלאה בידיעה.
המספרים לא הפחידו אותה יותר.
היא ידעה שהם יכולים להיות הרבה יותר נחמדים כשמכירים אותם באמת, את מה שעומד מאחוריהם באמת.
היא קמה מהמיטה ומשהו בתוכה היה אחרת. היא לא כל כך הבינה מה, אבל היא הרגישה את זה. אכזבה התמלאה כוחות חדשים. כמה לא תיארה לעצמה כמה כוח היה טמון בידיעה הזאת. היא ידעה שגם היא, אכזבה שכל החיים התאכזבה שלא הבינה את המספרים, יכולה להפוך את האכזבה שלה לדלק. היא ידעה שאכזבה חמושה בידיעה היא כוח שיוכל לעמוד מול כל המספרים, הרי היא כבר הכירה אותם, היא הבינה שהכוח שלה יכול לשנות את כל המשוואות.
זה היה היום בו אכזבה החליטה לוותר על האכזבה ואת כל הכוחות שפתאום עלו בה היא החליטה להשקיע בלעשות.
