פרשה של סימני דרך, תמרורים במסעם של העם במדבר.
פרשה המורה על סימני הנוכחות עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה.
על פי הענן בני ישראל ממשיכים במסעם ועל פי הענן הם חונים.
לפעמים נשאר הענן שבועות ואז העם בחניה במנוחה.
לפעמים זה נמשך יום יומיים ומיד ממשיכים במסע.
הענן הינו התמרור היודע והמרגיש את הלך הרוח בעם.
הוא הברומטר לאותת על גבולות הסיבולת הפיזית הרגשית המנטלית .
הוא קולט את התלונות ואת הקשים
ויודע מתי יש לחנות לזמן ארוך ולחדש את כל הכוחות בכל המימדים.
מבין מתי הכל קליל ומשוחרר ואפשר לרוץ הלאה במסע מבלי להתעכב.
הכל מדויק והכל על פי הצרכים של העם.
והכל נעשה בתיאום בין משה לבין אלוהים כפי שאומר אלוהים
״פה אל פה אדבר איתו״
ובכל זאת ולמרות הכל המצב בעם אינו טוב.
הפרשה מתחילה במצווה לאהרון להעלות אור.
לא להדליק אור,
אלא להעלות אור.
אור הינו דבר שנמצא תמיד,
אבל צריך להעלות אותו בכדי לראות אותו,
וככל שנעלה גבוה יותר האור יאיר יותר.
פסוקים אלה חשובים להבנת ההמשך,
מכיון שאחרי שיש אור, ויש עמוד ענן ביום, ויש עמוד אש בלילה,
כלומר יש תמרורים והנחיות כיצד להמשיך את המסע.
יש אור ויש השגחה.
מה כבר יכול להשתבש?
אבל עובדה, לא עוברת שניה, והנה זה בא.
״ויהי העם כמתאוננים רע בעיני משה״
לעם נמאס מהמן, הוא רוצה לאכול בשר.
העם מתגעגע ל״טוב״ שהיה לו במצרים.
״ועתה נפשנו יבשה״.
אז באמת שום דבר חיצוני לא השתבש, כי באמת היה להם הכל.
מה שהשתבש היה הדבר הפנימי.
נפשם יבשה.
וכאשר הנפש יבשה, האם יש משהו שיכול לעזור?
כלום!!!
לא ניסים, ולא נפלאות, לא מן מהשמים, לא מים מהסלע, לא עמוד ענן, כלום!
ובטח ובטח לא הבשר שיוחלף במן וינתן להם לא יום ולא חמישה ימים ולא עשרה ולא עשרים
חודש ימים יינתן להם בשר יום אחרי יום עד שיצא להם מכל החורים. (יא-19).
שום מעין חיצוני לא יעזור כאן.
ומתי הנפש יבשה?
הנפש יבשה כאשר אין חיבור פנימי בין כל החלקים הארציים והעליונים.
ומה שהכי נורא זה שנפש יבשה הינה מחלה מדבקת.
מחלה המתחילה מלמטה, מחלחלת בכל העם ומגיעה עד לטופ שבטופ לא פוסחת על אף אחד.
שימו לב שבדיוק אז גם מרים ואהרן מדברים לשון הרע על משה.
וזה מגיע עד למנהיג, למשה שמתחנן לאלוהים שיניח לו מתפקידו ואפילו מואס בחייו.
"לא אוכל אני לבדי לשאת את העם הזהכי כבד ממני , ואם ככה אתה עושה לי הרגני נא הרג…" (יא-15)
נפש יבשה הווה אומר שאין טעם לחיינו, אין שמחה ולא רואים את מה שקיים עכשיו בזה הרגע.
כל מה שיש זה מחשבה על העבר,
פתאום העבר, החיים במצרים נראים כל כך טובים.
מחשבות על העבר, כמו מחשבות על העתיד הן אלו הגורמות לנפש להתייבש.
התרחקות מהרגע גורמת לנפש להתייסר, מרוקנת אותה ממקורות השמחה.
וכאשר נמצאים בהלך רוח שכזה מגיעים העונשים,
עונשים בכל מיני צורות.
שריפות, מגפות, צרעת.
אין סבלנות בעולם להלך רוח שכזה, לאנשים מתלוננים ובוכים ומקטרים.
אין רחמים לכל אלה אשר מורידים את האור.
לאלה אשר נמצאים בחסר ומשביתים שמחות.
זוכרים שהפרשה מתחילה במצווה להעלות את האור במשכן.
בנוסף מלמדת אותנו הפרשה את הדבר החשוב ביותר ,
להתחבר למעיינות האור .
לראות את היש בכל רגע.
לחיות את הרגע בכל רגע.
להעלות את האור הפנימי הנמצא בקרבנו.
אור אשר נמצא שם תמיד מאז ומעולם,
מרגע הבריאה ״ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור״.
״השמש אינה זורחת בחוץ, השמש זורחת בתוכנו״.
תנו לשמש לעלות.
שבת של אור
ענת שניידר.