כבר תקופה ארוכה שלסבלנות אין סבלנות. השקט ממנה והלאה, וגם השלווה. אפילו את המחשבות שלה היא לא מצליחה לשמוע. ככל שהיא חושבת על זה, היא מבינה שאין מנוס מלעשות חתיכת שינוי, להמשיך הלאה.
שנים שהיא בזוגיות, מאז שהיא זוכרת את עצמה. בעצם, היא כבר לא זוכרת את עצמה לבדה. ככה זה כשנמצאים כל כך הרבה זמן יחד.
שנים שהיא איתו, עם סבל, כל כך הרבה זמן עד שהוא מרגיש לה כמו עוד איבר. הוא היה חלק ממנה, ליטרלי, מוטבע בתוך האותיות שלה, בתוך התאים. היא הרגישה שהם מגדירים זה את זו. ומה בכלל היא תהיה בלעדיו? או אולי יותר נכון מי? המחשבה הזאת מילאה אותה פחדים כמו שממלאים דלק ברכב חברה, מלא עד הסוף, עד שאין עוד טיפת מקום אחת.
וזה לא שההתחלה הייתה מלאת פרפרים, כן? לא הייתה שם סערה גדולה, בלבול או אפילו דרמה. היה שם הרבה היגיון, והתאמה. החלטה רציונאלית, טבעית אפילו, שקשה היה לחשוב אחרת. הוא היה הגרסה הגברית שלה, הוא היה היא והיא הוא. הם היו כמו אפונה וגזר, כמו קרטיב מישמיש ויום חם, כמו כרובית וטחינה.
אם זה היה תלוי בו, הם היו ממשיכים יחד עד קץ הימים. הוא הבהיר זאת יותר מפעם אחת.
הוא לא ראה את עצמו נפרד ממנה בשום דרך או מצב, אך לאחרונה היא הרגישה שהדברים האלה נאמרו בטון אחר, אלים משהו, שהדליק לה נורה. וכשהאור דולק, גם כשהוא קלוש וחלש, גם כשהוא רק מתריע, לפעמים זה מספיק בשביל לראות דברים שלא נראו שנים בחושך המוחלט.
סבלנות החלה לשים לב לכאב שהוא פצע בה, לסיוטים בלילות, לפחדים. הדרמות שלא היו מנת חלקם בתחילת הקשר החלו לפרוח ביניהם כמו פטריה שמצאה בית חם ואוהב (ולח) בנעליים סגורות של חייל קרבי. היו רגעים שהרגישה שדי, מספיק לה, שהיא שבעה ממנו ומהזוגיות המכבידה הזאת. היא הרגישה שממש כבד לה ללכת את הדרך הזאת איתו, שהיא רוצה אחרת. היא לא ידעה אם יש אחרת, אבל היא אמרה לעצמה שאם היא רוצה אחרת, סביר להניח שיש.
היא הייתה תקועה, נרמסת תחת הררי ציפיות, חנוקה. לא היה לה אוויר, הכל סגר עליה, הוא סגר עליה ועדיין – היא סירבה לשחרר, והאמת? גם אם רצתה, לא ידעה איך. היא הייתה רגילה להיאחז, בכל דבר, אחרת מה ירים אותה, איך תחזיק את הראש. היא שכנעה את עצמה שרק עוד קצת סבלנות ומשהו ישתנה, יצליח. היא טיפחה בגינתה עוד ועוד ציפיות, אבל כמה אפשר עוד לחכות שכלום לא משתנה? גינת הציפיות החרבה שלה הייתה שיקוף מושלם של הזוגיות שלה.
היא וסבל המשיכו להיות זוג, אומלל מאד וצמוד מאד, אך בתוך תוכה סבלנות ידעה ששבסופו של דבר – מדובר פשוט בהרגל.
********
סבלנות הייתה יכולה להמשיך ככה עוד שנים, אם לא הייתה פוגשת במקרה את מי שיהפוך לסבב ב' שלה. אז, עוד איש מהם לא חשב שיהיה סבב ב', שיהיה סבב בכלל, שמשהו יסתובב.
בהתחלה הם היו מדברים. סבלנות לא זכרה עד כמה כיף זה פשוט לדבר ועד כמה שיחות מעניינות מדליקות לה את הצ'קרות. האור הזה היה שונה מאד מזה של נורת האזהרה, ריגש אותה, והעיר לה בעדינות את כל הפרפרים בבטן. בהתחלה היא לא האמינה, אבל אז זה היכה בה- התחושה שיש משהו שהיא רוצה הפכה לידיעה שהוא אפשרי, משהו שהיא חיכתה לו בסבלנות כל כך הרבה זמן. פתאום היה לה כל כך הרבה אוויר.
אורך רוח, הסיבה והמסובב, לא היה "החצי" שלה וגם לא רצה להיות. הם היו שניים שלמים. היא שמה לב, שפתאום היה לה הרבה יותר קל לצעוד בדרך – גם כי היא כבר לא הייתה "חצי" ולא הייתה צריכה לדדות על רגל אחת, וגם כי אורך רוח היה כמו שני בלוני חמצן גדולים. מי בכלל ידע שאפשר לנשום ככה? אך מעבר לזה, אורך רוח התגלה גם כרוח עצמה, ארוכה ונמתחת, מתחת לכנפיים שלה.
היא ידעה שהפרידה מסבל לא תהיה קלה.
בכל זאת, הם עברו דרך. אבל היא הרגישה בשלה כל כך לשלב הבא. היא הבינה שהיא ראויה לפרק ב'.
היא ידעה שסבל תמיד יהיה חלק ממנה, טבוע בתוכה. היא הודתה לו על כל מה שהיה עבורה, על כל הלימוד, החוויות והשיעורים, על כל מה שהוא עשה עבורה עד כה.
היא התבוננה בחמלה על כל הזמן שהעבירה בציפיה, בלחכות, בסבלנות ללא מודעות, והבינה שהיא לא תחכה לכלום עוד לעולם, כי איך אפשר לחכות כשהכל קורה? יש תהליך, נכון, אבל הזמן בו מתנהג כל כך אחרת ממה שהכירה.
היא הבינה שאין כל קשר בין סבל ובין החיים שלה, שהיא יכולה ללכת בדרך, עם אורך רוח, לתת לפרפרים שלה לעוף בבטן, ופשוט לעוף על הנוף.
