פרשה זו עוסקת במרד גלוי,
לא מרד של פשוטי העם, אספסוף.
אלא מרד של אנשים מכובדים וקרובים לשלטון.
בני ישראל נמצאים כרגע במה שנקרא ״תקופת המדבר״.
זוהי התקופה שבין ילדות (תקופת מצרים) לבין בגרות (הכניסה לארץ המובטחת).
תקופת המדבר הינה תקופת המרד הקשה, תקופת הנעורים, גיל הבגרות.
קורח ועדתו יוצאים נגד זה שלמשה יש זכויות יתר מול אלוהים.
הם טוענים שמשה ואהרון מתנשאים מעליהם.
ומבקשים לקחת חלק בתפקידים הבכירים ביותר.
לתלונות שלהם מצטרפים גם אנשים משבט ראובן,
שמצאו משבר זה כזמן מעולה להתלונן על זה שמשה הוציא אותם ממצרים,
הבטיח להם ארץ זבת חלב ודבש, ובמקום זה הם מקבלים ״קדחת״.
קורח למעשה מעלה בעיה שוויונית,
לדבריו הרי כולנו קדושים בעיני אלוהים.
בכולנו שוכנת רוח הקודש.
אז למה יש העדפה למשפחת אהרון בעבודת הכהן המועדפת?
הרי רק בסוף הפרשה הקודמת נכתב
״לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם״.
אז אם כך, למה הם בני קורח מקבלים את העבודות הנחותות יותר?
על פי דבריו של קורח הקדושה הינה תכונה מולדת.
לעומת משה המייחס את הקדושה לתכונה נרכשת.
על פי משה כדי להיחשב קדוש צריך לנהוג כקדוש.
צריך להוכיח את קדושתך.
צריך למלא את מצוותיך בהכנעה.
אפשר לקחת את השאלה הזו אל ימינו:
האם כאשר אדם מגיע למעמד מסוים, לתפקיד מכובד,
הוא בעל זכויות והטבות רק מעצם התואר?
או במילים אחרות:
האם יש שלב בחייו של אדם שהוא כבר לא צריך להתאמץ בשביל להיות קדוש?
כי הוא כבר נבחר, כי התואר כבר שלו?
בפרשה יש תשובה ברורה מאד לשאלות האלה.
גם אם נבחרת , גם אם אתה בעל מעמד, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו מאציל עליך מרוחו.
עדין עליך לעבוד את אלוהים ולא להפך.
מידת הענווה היא היא הבסיס לקדושה.
וממנה נגזרת הכרת תודה על הגשמת ייעודך.
מפרשה זו ניתן ללמוד שעלינו לזכור שיש לנו תפקיד, ושעלינו להישאר במסגרת התפקיד.
להבין שכוחי ועוצמתי הם כבר לא שלי, אני משתמשת בהם לטובת הכלל לטובת השליחות.
ואם אמעד ואחשוב אחרת ואתנהג ביהירות,
יש מצב שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי את תוארי את השגיי ואת כבודי.
ובמקום תישאר רק אדמה חרוכה.
ההבדל בין הייתם קדושים לבין כולם קדושים, הינו בזמן ההתרחשות.
העבודה נדרשת כל הזמן, התהליך מתמשך באופן תמידי, כל רגע הוא חדש ואינו מתבסס על זכויות העבר.
ואילו קורח מדבר על משהו נתון , משה שכבר קרה,
הקדושה כבר שלנו.
כאשר זוהי נקודת המוצא, שהקדושה כבר שלנו, קל מאד לשכוח את העבודה היומימית.
את מה שהופך אותנו לקדושים.
ומשם הדרך אל המרירות והמרידה מהירים.
חשוב עוד לציין את תגובתו של משה למרד הזה.
״וישמע משה ויפול על פניו״.
משה נשבר מצער מאכזבה מהפתעה,
אם תרצו בשפתנו
משה על הפנים!!!
לאחר מכן הוא מטיף מוסר לקורח על זה שאינו מסתפק במה שיש לו ורוצה עוד.
אך כידוע טענה מסוג זה לרוב אינה משכנעת את המתלוננים.
לפיכך משה מגיע למצב של משבר גדול והמוצא היחידי שלו היא פנייה לאלוהים למציאת פתרון.
מוכר נכון – ברגע שאנחנו מרגישים שעשינו הכל וכלום לא עוזר,
אנחנו פונים לעזרה מגורם אחר.
צריך לדעת שכאשר כבר פונים לאלוהים ומבקשים ממנו לפתור את הבעיה,
הדבר כבר אינו בידינו.
כל מה שיקרה מעכשיו כבר אינו תלוי במשה.
ואם יש עונש אזי הוא בקנה מידה אלוהי.
העונש האלוהי הוא לא דמוקרטי , לעיתים גם לא הגיוני. אלוהים המחליט ואלוהים המבצע.
אנחנו כבני אדם גם אם קשה לנו, גם אם עשינו הכל, התחננו, בכינו,ביקשנו, פעלנו.
אין לנו זכות בשום מקרה להעלים ולהכחיד כפי שפועל אלוהים בפרשה.
מה כן אנחנו יכולים לעשות?
אפשר לראות בפרשה שבתוך כל המהומה והמריבה הסוערת מתגלה קולם של משה ןאהרן.
"וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף:"
גם בסערת הרגשות ובמקום הפגוע והכועס,
משה ואהרן מגלים חמלה.
הם מבקשים לחוס על חייהם של אלה שלא חטאו ואח"כ גם ממהרים לכפר על דברי הכעס והכפירה של העם.
ניתן לחוש שגם ברגעים האלה הם נשארים קדושים.
כלומר מסורים לשליחותם ולייעודם להוביל להנהיג ולדאוג לאנשים.
ועם מסר זה אני יוצאת מהפרשה הכל כך קשה עם כל כך הרבה מוות.
גם אנחנו, מול רגעי המרד, (באשר הוא).
נוכל למצוא מקום בלב לחסד, חמלה ורחמים כלפי המורדים הכועסים באשר הם.
ותפילה לאלוהים שיעזור לנו לעבור בשלום את תקופת המדבר.
שבת שלום ומבורך.
שלכם ענת.
