סיפור זה תמיד מרגיש לי כמו פנטזיה מעולמו של וולט דיסני.
יש טובים ויש רעים
יש ברכות ויש קללות
ואפילו יש חמור שמדבר.
אז שווה לקרוא עד הסוף כי גם כאן כמו בכל פנטזיה טובה
יש גם"הפי אנד".
המלך בלק מבין שבכוח הזרוע הוא לא יכול לגבור על ישראל,
ופונה אל הקוסם/המכשף הנודע בלעם בן בעור,
ומבקש ממנו שיקלל את ישראל.
שימו לב שהמלך בלק בוחר להילחם בישראל בעזרת כוחה של המילה.
הוא מבין שיש מולו עם שתורתו וחוקותיו מורכבות ממילים, מדיברות.
לפיכך הוא מבין שזו הדרך להחליש , לקלל עם כזה.
כוחה של המילה ידוע גם בתפוצות.
הוא שולח שליחים אל הקוסם המקומי,
״בלעם בן בעור״
בפעם הראשונה שבלעם מתבקש לקלל הוא מסרב בפקודת אלוהים.
והלוואי וזה היה נגמר כאן.
אבל מה, נפש האדם מורכבת מאד,
ובלק מפתה את בלעם בכסף ובעוד כיבודים.
בלעם עדין מתלבט, ולכן הוא פונה אל אלוהים ומבקש את עצתו.
אלוהים אומר לו:
אין בעיה רוצה ללכת?
תלך!
אבל, תגיד מה שאני אגיד לך לומר.
בלעם מתלהב קם והולך.
ואלוהים לא אוהב את זה שהוא הלך , למרות שזה מה שהוא הציע לו.
למה אלוהים כועס? הרי הוא הסכים לבלעם.
זוהי נקודה חשובה מאד, ללמוד ולהבין שלא פעם אנחנו פועלים כאשר יש בתוכנו מספר קולות .
מה בתוך הקולות האלה גובר?
היצר, הפיתוי,
או אולי קול פנימי שבאותו רגע לא בא לנו לשמוע אותו.
בלעם מקשיב לפיתוי.
פיתוי זה מוביל אותו ללימוד שיעור חשוב ביותר בחייו.
מרגע שיצא לדרכו אל מלך בלק, מתחילה פנטזיה נפלאה בסיפורינו.
אלוהים שולח מלאך שיעמוד בדרכו של בלעם,
אך בלעם אינו רואה את המלאך.
מי כן רואה את המלאך?
האתון.
המלאך עומד בדרכה – האתון סוטה.
המלאך עומד בין הגדרות – האתון נלחצת לקיר.
המלאך סותם את הדרך – האתון כורעת תחתיה.
בלעם עיוור מלראות את הסימנים, והוא כועס על האתון ומכה אותה נמרצות.
האתון נאבקת מול שני כוחות.
מול המלאך העומד מולה,
ומנגד מול האדון הרוכב על גבה.
גם בלעם נאבק בין שני כוחות.
האחד ההוראה המפורשת שלא לקלל את בני ישראל.
השני הכוחות הפנימיים שלו עצמו – הרצון שלו בכבוד בתפקיד במעמד בכוח.
במילה אחת, באגו.
המאבק בין ידיעת האמת ובין אשליית האגו גורמת לנו בחיים להטיה, ללחץ, למקום צר.
מכירים את זה? את המקומות הצרים? הלוחצים? את הדרך שהולכת ונסתמת?
מה עושים אז?
האם כמו בלעם צועקים מכים ומתנגדים?
האם כמותו לא רואים את המציאות? לא מצליחים לקרוא את הסימנים?
ואולי גם בחיינו יש אתון, מטאפורי, יש מישהו נאמן, אולי קול פנימי,
שדואג להראות לנו היכן אנחנו צועדים בדרך ?דרך מסוכנת? או עקומה?
שאינה מביאה אותנו ליעודנו.
האם אנחנו מקללים ומרביצים לו?
מה צריך לקרות כדי שיפקחו עיננו לראות את האמת?
זוהי פרשה שמדברת על הקשבה שלי לעצמי, על חיבור שלי למקורות הטוב.
למקום בו אני רוצה לומר משהו, או לכתוב משהו
אך פתאום יוצא משהו אחר, שלא תכננתי,
ומסתבר שהוא הרבה יותר נכון ומסונכרן לרגע, לאמת.
באותם הרגעים אני מרגישה התעלות וחיבור לאלוהים.
אלו הרגעים בהם אני מתחברת למילים הנפלאות מספר ישעיהו:
״רוח יהוה עליי״…
רגעים בהם אני מרגישה שיש רוח חזקה שפועמת בתוכי,
שמנחה ומובילה אותי לנתיבים מרגשים שלא ידעתי.
בהמשך אנו רואים שבכל פעם שבלעם פותח את פיו לקלל את עם ישראל,
יוצאות מפיו ברכות,
ושוב רוצה לקלל ויוצאות מפיו ברכות
ועל זה נאמר
״בא לקלל ונמצא מברך״
בלעם שאינו מעם ישראל ברך את עם ישראל בברכות היפות ביותר שקיימות בתורה.
״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ במדבר פרק 24 פסוק 7
ברכות שאנו משתמשים בהם,
עד עצם היום הזה.
