"הכאב הזה בלתי נסבל", כתבתי לחברה שלי. "יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה לשאת את העצב של חיים בלעדיו. זה פשוט שובר. אני מחזיקה מעמד מאז שניתקתי איתו קשר(לצרף לינק פוסט קודם בו היא משתפת שהיא נפרדה ממנו) אבל החיים פשוט עצובים. רוב הזמן אני על סף בכי, הכל כל כך כואב ואני ממש מתמקדת בלעבור יום ועוד יום. ברור לי שלהמשיך איתו היה תסכול מתמשך, אבל איפשהו זה היה פחות כואב מעכשיו".
ובכן – לקידוד התמסרות נכנסתי בעלטה גמורה, מתמודדת עם כאבי תופת של פרידה. חברתי הזכירה לי להכין רשימה של מה שהיה טוב איתו ומה שלא היה, ולהביט בה בכל פעם שקשה לי. הטבלה הזו לגמרי בראש שלי כל הזמן, אני משתמשת בשכל. זוכרת כל הזמן מה לא היה לי טוב. לא מפנק, לא מעניק, לא מספיק נוכח, ולא מנשק. העניין הוא שאלה דברים שהייתי מתפשרת עליהם אם רק היה מתחייב. מתמסר ובוחר בי.
מה שכן, אני מרגישה בהתמסרות לעצמי מהרגע שבו נפרדתי, אני מזכירה לעצמי בכל רגע קשוח שהכל לטובה. אבל הדבר הכי קשה הוא להחזיק את התמונה ולשמור על האמונה שאכן יגיע הדבר הבא, שאזכה לאהוב שוב, לפחות באותה מידה.
אני מאוד מתקשה באמונה. האמת היא שגם אמונה בקידוד מאתגרת עבורי. איך יכול להיות שזה עובד? איך אפשר לתכנת מחדש את תת המודע? זה לא מסתדר לי, לא נשמע הגיוני, שלא לומר- נשמע מופרך, ובכל זאת בשל יכולות ההתמדה שניחנתי בהן, אני ממשיכה קידוד אחרי קידוד, ועל הדרך מגלה שדברים קורים. כך סיימתי גם שני תארים באוניברסיטה במקביל, כי עם כל הקושי, אני מתמידה. כך אני גם רצה קילומטרים על גבי קילומטרים, עם כל הקושי, וכך גם הייתי ביזיזות משך שש שנים, מתמידה שכמוני.
אבל אם הכל קשור לקידוד, כמו שפריידי אומרת, שבוע הקידוד הזה הביא איתו שיקופים קשים במיוחד והעלה סוגיות כואבות מאוד מתחום האמונה. זה היה שבוע שבו אישה צעירה נחשפה וסיפרה שהפסיכולוג שלה התעלל בה מינית, פסיכולוג שגם אני הכרתי, ולמזלי, אצלו לא התמדתי. זה היה שבוע שבו מאמנת לזוגיות נרצחה על-ידי בעלה, וגם אותה הכרתי וראיינתי לא פעם. ככל שהשבוע התקדם, כך הקרקע נשמטה תחת רגליי – איך אפשר לדבר בכלל על אמונה? ועוד אמונה שהכל לטובה?!
ובכן- בסיומו של הקידוד – אחרי משיכת החוט – איבדתי את האמונה.
בחיי שציפיתי לאיזה אור גדול שיידלק, ואפילו עששית זה היה בסדר, בהתחשב בחושך שבו הייתי שרויה, חושך שמזכיר דכאון קיומי, כולל מצב רוח ירוד, בכי מעת לעת, הפרעות בשינה ומחשבות שהשתיקה יפה להן. אבל גם עששית לא היתה.
מה שכן היה לי הוא דייט עם בחור שהכרתי שנים ברשתות חברתיות, ולפתע הציע מפגש אמיתי. ראיתי בכך הזדמנות והייתי נכונה לפגוש אותו. בתום חודש של סגר, ואחרי כמה שיחות טלפון, קבענו. ואז הוא ביטל, בדקה ה-90, בדיוק כשנכנסתי להתקלח.
"לא נראה לי שאת באנרגיות להיפגש", הוא קבע בשבילי, והשאיר אותי המומה, ובעיקר חסרת כוח. האור היחיד שנדלק אצלי הייתה הארה, שאני עם אהבה סיימתי. עייפתי. אני לא רוצה לרצות יותר, ואין לי טיפת סבלנות לאכזבות שבדרך. קיבלתי החלטה, מעתה יש לי רק שאיפה אחת בחיים – לגדל את הילדה שלי בנחת. באותה נשימה החלטתי לנוח.
וכך, הסתיים לו קידוד התמסרות, במנוחה אחת גדולה, בהחלטה לא להיכנס לשום אפליקציית היכרות שלא בא לי עליה, ובעיקר לא לכעוס על עצמי שלא בא לי. החלטתי בלב שלם (לשם שינוי) לא לעשות שום דבר יזום למען הזוגיות עליה כאמור ויתרתי, להפסיק לעבוד על זה ועל עצמי, לא לנסות לשנות שום דבר (ניסיתי די) ולנסות לחיות עם המצב (אף שחיים בלי אהבה אינם חיים בעיני).
הרמתי ידיים ולמעשה נכנעתי. מעבר לזה, שחררתי אחיזה והפסקתי להחזיק חזק בהגה של המכונית, כשאני לא יודעת לאן לנסוע, שתיסע כבר לבד, לאן שהיא רוצה. אני עוברת למושב האחורי.
ובכן – נדמה לי – שהתמסרתי.
באותו שבוע רצתי 20 קילומטרים. איך זה קשור לעניין? איתם באה הארה נוספת. לפני תקופת הקורונה, כשעוד הייתי פוקדת את חדר הכושר, היתה לי איזו שאיפה לרוץ את המרחק הזה. רצתי בזמנו על ההליכון, מתחרה עם עצמי על כל קילומטר. כצפוי, בשלב כלשהו קיבלתי פעם שלישית בחיי שבר מאמץ, ובהחלטה מודעת הורדתי הילוך, והחלטתי לוותר על החלום (זה הרי לא בשבילי ואני תמיד נשברת). בינתיים הגיעה הקורונה, חדרי-הכושר נסגרו, ויצאתי לריצות בחוץ, מתי שיכולתי, כמה שיכולתי, רק בשביל התענוג. בסוף שבוע הקידוד, אחרי שנה של ריצות באוויר הפתוח, נזכרתי להתקין בטלפון שלי מד צעדים. אז גיליתי שאני רצה 20 קילומטרים. אולי באמת כשמשחררים, חלומות מתגשמים?
מבטיחה לעדכן אתכם בתוצרי ההתמסרות. בינתיים אני במנוחה. תיכף אשוב
