האמת על גברים ואהבת אמת
בוובינר המסכם של תרגול אהבה, פריידי דיברה על כך שאנחנו מנסים להיות האנשים הכי טובים שאפשר. לעתים זה מביא להדחקה של חלקים אחרים הנמצאים בתוכנו, חלקים פחות פוטוגניים באישיות שלנו. ההזמנה באמירה הזו הינה לאהוב גם את חלקי הצל שבתוכנו.
חשבתי על התובנה הזו בהקשר אלינו הגברים, אילו חלקים אנחנו בעיקר מתקשים לקבל בעצמנו? אולי דווקא את החלקים הרכים והחומלים? הצדדים "הנשיים" בנו המושיטים יד לאהבה, חמלה, שלום והרמוניה?
אם אהבת אמת מתחילה באהבה עצמית של כל המתקיים בנו, מה עושים עם אותם חלקים מוכחשים? מדוע אנחנו בכלל מתכחשים לחלקים הרכים ו"והחלשים" שבנו? האין אלה החלקים היפים ביותר המתקיימים בנו?
במרחב מודעות אנחנו מדברים הרבה על מוח זוחלים. המדיטציה של הקידוד הנוכחי לקחה אותנו למחוזות ילדותנו, מתוך הבנה שבתקופה זו נספג המידע המשחזר את עצמנו והופך ל"נרטיב" של חיינו. לא בהכרח נרטיב מיטבי, לשם כך יש קידוד, ולפיכך נתכנסנו.
כבר בלייב הראשון של 'גברותא' דברתי על כך שתהליכי ההסללה לזהות הגברית מתחילים בגילאי שלוש-ארבע, שם אנחנו לומדים על האיסור לבכות "כמו ילדה קטנה" בשילוב עם האיסור להביע רגש, שלא נהיה חלילה "רגישים מידי". המסרים הופנמו והתחיל תהליך עקבי וממושך של ניתוק עצמנו ומהחלקים הרכים בתוכנו. כעת עולה השאלה, היכן אנחנו עומדים ביחס לאהבת אמת אם הלב ננעל?
למדנו שלהיות גברים זה להיות קשוחים, וכל פעם שבחרנו להקשיח את ליבנו, העדפנו להדוף את האהבה. רק כשנסכים לחדול מסימון הקשיחות והאטימות כפסגת השאיפות של הזהות הגברית, נוכל להפסיק להיות הגיבורים הטרגיים של אי-ידיעת אהבת אמת. אותם חלקים שסגרנו אי אז בילדותנו לא נעלמו, הם קבורים בתוכנו, חנקנו אותם כמעט עד תום כי פחדנו לתת להם לצאת החוצה.
איך מאפשרים לאותם חלקים מודחקים לצאת לאוויר העולם? איך נצליח לגלות שהחלקים המוסתרים הללו אינם מסוכנים לנו או לאחרים?
אהבת אמת היא דרך לאמיצים! היא חתירה תחת ההגבלות החברתיות עליהן גדלנו ובחירה חוזרת להיות האהבה שאנחנו. בפרקטיקה זה אומר שעלינו לשנות הרגלים הנוגעים לאופן בו אנחנו מתנהלים עם עצמנו ומול גברים אחרים.
לא ניתן להסתפק יותר בשיחת חברים המוגבלת לנושאים של השקעות נדל"ן, בורסה, עבודה וספורט. אלו נושאי שיחה ראויים ומעניינים, אך מה שיסלול את דרכנו לאהבה זו אינטימיות רגשית. ברגע שנייצר שיתוף כנה של הציפיות והאכזבות שלנו מהחיים, של הקשיים הרגשיים שאנחנו חווים בשלל מערכות היחסים שלנו, של המחשבות הרעילות שלנו מול עצמנו, נוכל לגלות שאנחנו לא לבד. נוכל לאהוב פנימה והחוצה.
מדובר בצעד אמיץ כי אנחנו רגילים שגברים המביעים את הצורך שלהם בקרבה רגשית עם גברים אחרים זוכים ליחס של התעלמות ואף לבוז ורתיעה. אחת הדרכים להרחיק אותנו הגברים אחד מהשני ומעצמנו נעשתה דרך הומופוביה. אני חושב שמי שפרץ את הדרך לחיבור בין הזהות הגברית ללב, לרגישות, לאמפטיה וחמלה היו בתחילה הומוסקסואלים. הם ערערו על המוסכמות ושילמו על כך מחיר. מימוש האהבה בין גברים דרך מין נתפס בעבר כחולי וסטייה, החוק ראה בכך פשע והדת ראתה בכך מעשה אסור. בהקשרנו, אני חושב שהפחד האמיתי הוא לראות גברים שמחזיקים בתוכם גם את החלקים הרגישים ומוכנים להתקרב לעצמם ולאחרים בצורה כה אינטימית. פה במרחב אנחנו כבר יודעים, איין כלום בחוץ, ומה שאנחנו באמת מפחדים ממנו, זה הפחד מהחלקים הרגישים הללו המתקיימים בתוכנו.
עלינו הגברים להתחבר מחדש לחלקי הלב האבודים ולגדל אותם במסירות מהנקודה בה התפתחותם נקטעה. להגדיל את המקום שאנחנו נותנים לרגש בחיינו, ולא להיפך. אנחנו צריכים להתחיל להכיר באהבה כאפשרות ממשית לבחירה עבורנו, ומשם קצרה הדרך לאהבת אמת.
