הרצח של אחי הותיר אותי כהלומת קרב. הרגשתי כמו תינוק שמתחיל את צעדיו הראשונים בהליכה. הרגשתי אבודה. עמוק בתוך הלב היה רק חושך.  רציתי למות איתו. לא רציתי לחיות. חוויתי אותנו כתאומים. היה לנו חיבור מיוחד. גרנו באותו חדר. עשינו הכל יחד. למדנו יחד. ציירנו יחד. כתבנו שירים יחד וניגנו יחד. מהרגע שבו אחי נעלם מחיי, תפקדתי כמו רובוט. עשיתי הכל רק בגלל שצריך. לא ציירתי. לא ניגנתי. לא חגגתי ימי הולדת 25 שנה. (נולדנו באותו יום באותו חודש. שנה הבדל). עזבתי את העבודה כמנכ"לית בבית אופנה לטובת העיתונות והייתי 30 שנה עיתונאית, חוקרת ומפיקה של סרטים דוקומנטרים. צילמתי, תיעדתי וכתבתי סיפורים של אחרים, כדי לברוח מהסיפור שלי. כדי לברוח מהכאב. לברוח מהעצב הלופט את הלב כצבת. לא משחרר.

חיפשתי את עצמי. למדתי  15 מקצועות- אבל נשארתי בתקשורת. השתתפתי בעשרות סדנאות – אבל לא הצלחתי לעבור את חומות הלב. חיפשתי את הזהות המינית שלי- ולא השתכנעתי מהי. הרגשתי שהלב שלי חסום והרגש אטום. עצם הזכרת המילה אחי היתה גורמת לי חנק ובכי. לא אחת עשיתי נשימה מעגלית והוא תמיד נגלה אלי "שלום אחותי היפה", שמעתי אותו אומר לי תוך כדי נשימות. זה היה הרגע שחיכיתי לו והרגע שבו נהגתי להתפרץ בבכי בלתי נשלט. חסרונו בחיי היה כה מוחשי שהרגשתי רוב הזמן חלולה. כלפי חוץ כמובן הייתי אחרת. וכך חייתי את חיי בפיצול רגשי.

עד שהגעתי למרחב מודעות

כאן, במרחב, "נתקלתי" לראשונה בדפוסים ובמנגנונים שלי, לצד הסינגולריות שלי. שהיתה חשובה לא פחות לתהליך הריפוי שלי. התוכנית 'לרזות מהראש', או בשמה הנוכחי "מרחב הגוף" –  היתה טבילת האש הראשונה. תדר מידה-יה היה החשוב ביותר עבורי באותה עת. תדר שסימן לי את הגבולות. ידעתי שהגעתי הביתה. משם המשכתי כמובן למרחב הכ"ח, שם עברתי תהליך עומק של קילוף השכבות. כמו בצל השלתי שכבה ועוד שכבה, אבל בעצב העמוק עדין לא העזתי לגעת.

רק בשנה לאחר מכן, מרחב מנהיגות, שהיה עבורי תהליך משנה חיים. נקודת מפנה עצומה. נזכרתי באחת המדיטציות על טראומות נוספות שהדחקתי בצעירותי. כנראה שעצם ההתבוננות והקבלה , אפשרו למשהו להשתחרר אצלי. מן מועקה שלא תמיד הבנתי לפשרה השתחררה, והשינוי תפס אותי לא מוכנה. פתאום ראיתי אותי נפתחת. אותנטית. אותנטיות. זה התדר הכי משמעותי מבחינתי במנהיגות. עד אז תמיד הצצתי מאחורי המסיכה, ובמעבדת הרגשות של מנהיגות התחלתי להסיר את המסכה התדמיתית. ידעתי שחלק מהמסיכות שמרו עלי. ידעתי שאני צריכה להשיל עוד כמה קליפות.

כמו קסם, לגמרי במפתיע, קיבלתי אהבה גדולה ופירגון מילדיי, שעד לאותה נקודה היו מאד ביקורתיים כלפיי. כמובן שהם היו שיקוף שלי, והם היו הדרך בה השינוי התבטא, בין השאר. מערכת היחסים עם הילדים והנכדים השתנתה לבלי הכר. קשר עמוק, אמיתי, מספק, נוגע, פתוח וקרוב יותר מאיי פעם. עם האקס והחברות גם. בעבודה הייתי נוכחת יותר. מנהיגה. הכעס המודחק נרגע,  הקשר שלי עם עצמי השתנה. אני אוהבת, דואגת ומפנקת את עצמי. ממשיכה ללמוד ממקום של אדם שרוצה לדעת, לא אדם שרוצה לברוח. השמחה החלה לבצבץ. העצב הבליח מבלי לפצוע. אני מרגישה שלמה ורגועה לראשונה בחיי. הולכת יד ביד עם העצב. יד ביד עם אחי בשביל דמיוני משלנו. אני לא בורחת. לא מרצה אף אחד. נוגעת בעצמי ובאחרים במקומות עמוקים ומשמעותיים.  כל יום הוא יום חדש. כל יום התמרות. מודל יהלום הפך להיות חלק מהחיים שלי, עוזר לי לשמר את כל הטוב.

מסלול מטפלים מבחינתי היה ועודנו מלא ידע, תוכן, תובנות,עוצמתי ביותר, חודר הכי עמוק שיכולתי לדמיין. הסריקה בגלי גמא הדהימה אותי. היכולת לראות עמוק יותר. רנטגן כמעט. בהתחלה לא האמנתי. בהמשך ראיתי את התוצאות וקיבלתי פידבקים חיוביים. הטיפול בגלי גמא הוכיח את עצמו, הפרוטוקולים עוצמתיים ומשני חיים. החיים שלי השתנו. לחלוטין. היכולת שלי לראות את עצמי ובו זמנית לראות את האחר ולסייע, מרגשת אותי בכל פעם מחדש. העובדה שאני בצוות המרחב משאירה אותי בתדר גבוה ומעמיקה את השורשים והאמונה., והשנה גם זכיתי להעביר את תוכנית "המשחק" בארבעה בתי ספר שונים. זכות גדולה גדולה.

אני חושבת שרק במסלול מטפלים הבנתי לעומק את משמעות המילים 'הכל בתוכנו', ו'אין שום דבר בחוץ'. הבנתי שזה לא אומר שצריך לשבת על המדוכה ולדקלם מנטרות. להיפך. זה אומר שאני צריכה להמשיך לעבוד בשרות עצמי. כל החיים. לא אשב על זרי דפנה ואתבשם. לכן חשוב לי כמטפלת לעזור לאנשים להגיע למקום טוב יותר בחיים שלהם וזה בידיים שלהם. לקיחת האחריות מאד מהותית לריפוי. מבחינתי זה עזר לי להפוך את החיים שלי כאן לגן עדן. ואני יכולה לעזור למטופלים להבין שזה אפשרי. אני דוגמא חיה ונושמת ובועטת לכך.

אני לוקחת את המטופלים ואת עצמי למסע אל תוך מצולות הג'יפה. לראות את הצד החשוך והכואב שלהם (ושלי…. במטאיזם, אתה לא יכול לטפל באחר, מבלי לטפל בעצמך….) ושם אני עוזרת להם, מלמדת אותם להתבונן לעומק ללא מורא לאהוב ולרפא את עצמם.

חלק שני

מטאיזם – קונסטלציה משפחתית- ומה שביניהם

קונסטלציה משפחתית מתכתבת עם המטאיזם כמעט בכל התחומים. אבל דרכי החקירה, הטיפול, ההתייחסות, השיקוף וההתמרה המאפיינים את שתי השיטות – שונים לחלוטין. תחילה נכיר את ההבדלים בין המתודולוגיות.

שיטת המטאיזם שאותה ייסדה פריידי מרגלית, עוסקת בכוחה של התודעה. ביכולת להפוך רעיונות הנשתלים בו, לכדי מציאות ממשית. באמצעות טכנולוגיות שונות לתכנות התודעה, לומדים לייצר רטטים שונים בשדה האנרגטי ובכך לייצר את המציאות הרצויה. זוהי למעשה פילוסופיית חיים מעשית ודרך חיים הרואה במציאות השתקפות מדויקת של נבכי התודעה ושל עולם התוכן הפנימי שלה.

שלושה עקרונות בבסיס השיטה:

  1. אין כלום בחוץ. כל מה שקורה במציאות שלנו הוא שיקוף של מה שקורה בתת מודע.
  2. האדם הוא מטפל הטוב ביותר של עצמו. לכן באמצעות מודלים סדורים (מודל יהלום בעיקר)האדם לומד לחקור את התודעה ומקבל כלים פרקטיים המאפשרים לו לקחת אחריות וליצור שינוי פנימי שיוביל מיידית לשינוי מהותי בחייו.
  3. גן עדן זה כאן וזכותו וחובתו של כל אדם להגיע לגן העדן הזה ולחיים טובים וראויים בעולם הגשמי.

הקונסטלציה המשפחתית שאותה ייסד התרפיסט ברט הלינגר, מתייחסת אף היא ללא מודע והשפעתו על החיים שלנו, אבל בהיבט המשפחתי מערכתי. בכל משפחה קיימות השפעות שאינן מודעות ומנהלות את בני הבית ואת היחסים בניהם. המטרה היא להציף את ההשפעות הללו בהיבט הבינדורי ולשנות אותן.

שלושה עקרונות בבסיס השיטה:

  1. גישת פנומנולוגיה- צפייה במתרחש ללא מידע, ללא ציפייה, ללא שיפוט וללא מורא ובעיקר ללא אשמה. מתוך הבנה שיש סיבתיות עמוקה לכל התנהלות ושאין אנו יודעים מאיפה היא באה ומה הפתרון שלה. הבעיה שהוצפה היא רק השער שדרכו נכנסים לתהליך קונסטלטיבי. גם במטאיזם אין אשמה והבעיה שהוצפה היא רק השער דרכו נכנסים לחקירה ולטיפולים.
  2. עיקרון השייכות – התייחסות מערכתית לשילוש הקדוש: אבא – אימא – ילד – שזה הבסיס להתנהלות המשפחתית וההקשר הבין דורי שהם המהותיים ביותר. גם במטאיזם השילוש הזה קיים בבסיס של החקירה שלנו ולא רק.
  3. עיקרון הסדר ועיקרון ההיררכיה- כשיש בעיה אצל הילד, הפתרון נמצא אצל ההורים, אם יש בעיה בזוגיות, הפתרון קיים ברקע של הזוג. אם לאימא קשה עם הילד, הפתרון יימצא ביחסים בינה לבין הוריה. גם הפלות יכולות ליצור בעיה. למשל ילד שמרגיש שתפקיד הבכור גדול עליו ולא מתאים לו, שהוא לא מוצא את מקומו, נגלה שלפניו היתה הפלה והוא בעצם הילד השני. הידיעה הזו עשתה לו את הסדר הנכון.  במטאיזם אם יש בעיה לילד, אנו עושים טיפול לאימא או למי שמטפל בו ואוטומטית הבעיה נפתרת. שכן הילד הוא שיקוף של ההורה תמיד.

נשמע פשטני? אבל כמו במטאיזם,  זה לא. גם בקונסטלציה המשפחתית אנו מחפשים דפוסים, תבניות, מנגנונים, שיקופים והבנות שחוזרים על עצמם ומחפשים את מה שמפריע ועושים התמרה ובעיקר משחררים אשמה. בשתי השיטות אין אשמה. יש חקירה. יש מרחב אנרגטי , יש התמרה. אלא שדרך הטיפול שונה. יש גם סיפורי משפחה וסודות שרוצים הערכה וזיכרון ולא רוצים להישכח. למשל, הרצח של אחי. הוא תמיד יהיה נוכח בכל קונסטלציה של כל אחד מבני משפחתי, למרות שזה לא נושא שמדובר.

כשאדם מגיע עם בעיה כלשהי. דחייה למשל, המטפלים המטאיסטים, ישבו איתו אחד על אחד, יחקרו לעומק, לרוחב ולאורך את חייו, יזהו את מקור הדחייה, את הדפוסים, את המנגנונים, ילמדו אותו את מודל יהלום, ילמדו אותו לעשות התמרה ורק אז יחליטו מה הפרוטוקול הנכון לטיפול. השיטה מכילה מספיק פרוטוקולים מדויקים לריפוי וטיפול.  המטאיזם היא שיטה חדשנית עתידנית, והטיפול בגלי גמא במקומות הנכונים עם הכוונה הנכונה, במדיטציה הנכונה, מביא לתוצאות מהירות ובלתי נתפסות. מודל יהלום העוסק, כמו המוח שלנו, ברטטים ולא בסיפורים שהאדם מספר לעצמו, מצליח לגעת ולהפתיע ברטט המעכב ואז האדם המגיע לטיפול-  מתמיר אותו ברטט טוב יותר. כך משתנה השדה המגנטי שלו ואוטומטית החיים מקבלים תפנית רצויה. מלמדים אותו לקחת אחריות, כי אין כלום בחוץ והכל תלוי בו וזה עובד כמו קסם. במטאיזם דוגלים במעט טיפולים כדי לא ליצור תלות.

בקונסטלציה המשפחתית לעומת המטאיזם, יש טיפול אחד בבעיה אחת. כמו במודל יהלום, אלא שאין כאן חוקים כלל כמו ביהלום. מכילים את מה שיוצא. בקונסטלציה אין פרוטוקולים.לצורכי ריפוי, כי לעולם  אי אפשר לדעת מה יתגלה והסיפור אינדיוידואלי לחלוטין. המטופל מביא בעיה. ואז התת מודע נפרש כמו מניפה בצורה מאד מוחשית וצבעונית. כמו ציור.

החקירה היא בעצם סשן, או מסע אל הלא מודע, בין אם בדרך פרטנית או קבוצתית, הרעיון הוא להמחיש את תת המודע של המטופל כך שיוכל לראות אותו, לטפל בו ולהתמיר און ליין מתוך הבנה עמוקה ועם תיווך רגיש של המטפל.ת

השימוש בבדים תמיד מזכיר לי את הרגע בו אני נכנסת לתוך "משבצת" במודל יהלום, "וממחיזה" לעצמי אותו, רוטטת, מציירת ומרגישה אותו בעייני רוחי. ולא פעם אני מוצאת את עצמי בקליניקה משלבת בין 2 השיטות ומייצרת את האינטגרציה המיוחדת והכל כך טבעית בינהן.

רוצים להתנסות בטיפול בשיטה? לחצו כאן לפרטים ובואו לייצר לעצמכם גן עדן עלי אדמות!