חלק 1: התהליך האישי שלי – לפקוח עיניים אלוהיות בתוך המטריקס

בערך בגיל 23 גרתי בקיבוץ בצפון והייתי חבר בקהילה ״רוחנית״, תרגלתי המון מדיטציה בתקופה ההיא, באחד הימים יצאתי לעיר לקניות, ניסיתי למשוך כסף מהכספומט ולא יצא כלום, חרדה קיומית מילאה אותי, הרגשתי לבד וקטן מול העולם, התיישבתי על הדשא ונכנסתי למדיטציה עמוקה, ביקשתי רשת בטחון כלכלית וזוגיות, בשלב מסוים הרגשתי שכולי גלים ושהמציאות פועמת בסנכרון עם הגלים שלי, הגלים נהיו מאוד אינטנסיביים עד שהכל התנקז לנקודה של אחדות ושקט. כמה ימים אח״כ הכרתי את אישתי לעתיד, מה שלא ידעתי באותה תקופה זה שהיא באה ממשפחה עמידה וכך גם התגשמה הבקשה לרשת בטחון כלכלית, זו הפעם הראשונה ש״בראתי״ מציאות בצורה מודעת. כשהקהילה החלה להפוך לכת, והמורה הכריז על עצמו כעל אלוהים, מאיה זוגתי, שלא הייתה חברה בקהילה, אמרה שהיא לא יכולה יותר להישאר כך, היה לי מניע של אהבה ובזכותה הייתי מראשוני המתפקחים, זו הייתה יציאת מצרים של ממש, כמו להתעורר מהיפנוזה עמוקה. אני ומאיה עזבנו את הצפון עם מוביל בשם סווהיל (כוכב) ושרנו כל הדרך ״לא ידעתי שתברח, לא ידעתי שתעוף רחוק כל כך..״, קצת לפני העזיבה, באחת המדיטציות ראיתי שאלוהים נוכח בהכל, גם ברמות הגסות ביותר של הקיום, משהו בי יותר לא פחד להתערבב עם העולם, ידעתי שמכל נקודה אוכל לפקוח עיניים אל האלוהות, וזה מה שנתן לי את הכוחות, אך לא תיארתי לעצמי עד כמה עמוקה תהיה השינה, הגענו למרכז, ואני הייתי שבור, לא ידעתי מי אני ומה אני עושה בעולם הזה, ממציאות שבה הייתי שרוי רוב היום בתדרים מאוד מעודנים, כמעט ללא הפרעה מהעולם החיצוני, פתאום צללתי שוב אל המטריקס, רמת גן, חתונה, ילדים, קשיים של עצמאות כלכלית, חוסר הגשמה, והד קלוש לזכרון של אלוהות. בערך 10 שנים של מאבק, תסכול עמוק מידיעה פנימית שאפשר אחרת וחוויה של מציאות שחובטת בפנים עד חוסר הכרה, פסוריאזיס פורץ בכפות הידיים, מעי רגיז שמביא אותי עד לרמה שאני לא יוצא מהבית למכולת, התמכרות לסיגריות, השמנה, נסיונות לשנות ולהשתנות ללא הצלחה, דפוסים של אשמה, קורבנות, כשלונות חוזרים, ובעיקר ניתוק מעצמי. איך זה שאני מכיר כ״כ טוב את העולמות העליונים ובעולם הזה הכל בלגן כ״כ גדול?

הכאב היה גדול, הרגשתי נבגד, מוכה גורל, מקולל ומגורש מגן עדן. התפנית בעלילה מתרחשת בעקבות סדרת טיפולים בשיטת אורה גולן וקואצ׳ר בשם רפאל שמלמד אותי להכיר בטוב שבי, אלו הניחו את התשתית שאפשרה לי להגיע אל מרחב מודעות, וכך לפני 4 שנים שמעתי לראשונה את פריידי מדברת על שיטה מסודרת ליצירת מציאות, מיד נזכרתי באותה הפעם בגיל 23 ואמרתי לעצמי שאם אפשר ללמוד לעשות את זה כשיטה אז יש סיכוי שאני יוצא מהפלונטר.

 

הדרך לחומר עוברת בבטן

כשהייתי מתרגל מדיטציה בצפון השאיפה שלי הייתה להתעלות מעל החומר, מרוב שהייתי רגיש, הרגשות שלי נראו לי מיותרים, מציקים, הפכתי למאסטר בניתוק מהגוף, וזה יכול להביא אושר גדול לאדם שחי בקיבוץ בצפון ללא אתגרי העולם הזה, הרגשתי מואר, כלום לא נגע בי. שיחקתי עם רעיון האחדות בראשי, אך את הגוף הפיזי והרגשות הוצאתי מהמשחק, הם לא היו חלק מהאחדות, הקשר בין רוח לחומר היה שבור, ולכן לא הצלחתי ליצור את המציאות שרציתי, במרחב, למדתי לקשור בין מציאות חיצונית לפנימית, לראות את הגופים הדחוסים כאוקטבות הרמוניות של ההוויה המאוחדת, ובמילים פשוטות, במקום לראות בעולם הרגשי שלי גורם מפריע, הוא הפך לים מלא אוצרות של שיעורי הנשמה שלי, בזכות המרחב לכל רצון של הנשמה עכשיו הייתה כתובת ברורה, וכך התחלתי ליצור את המציאות שאני רוצה, חוט, חוט, שכבה שכבה. היום יש לי שותפות מוצלחת בתחום הקורסים הדיגיטליים, שותפות עם חבר אמת לדרך, אשר בחודשים האחרונים מאפשרת לי מבחינה כלכלית לייצר מרחב של 4 שעות ביום לעיסוק במוזיקה לשמה, כמו שאני אוהב, ללא צורך לכופף אותה ולשנות אותה כדי להרוויח ממנה. מערכת היחסים עם אישתי מעולם לא הייתה כ״כ מספקת ואוהבת ואולי יותר חשוב מהכל, אני מרגיש שעכשיו יש לי קרקע ודרך שמאפשרת לי להמשיך לבנות התפתחות על התפתחות בצורה יציבה ובריאה.

 

מי אני?

בשלב מוקדם מאוד בדרך למדתי לשחרר את דבק ההזדהות, ה״אני״ הפך למושג גמיש – אני אלוהים, אני הנשמה, אני הנשימה, אני יואב, אני המודעות לעצמי, וכו׳ אבל כשאין לך עוגן אז אפשר גם נורא להתבלבל, וכשאתה לא יודע מי אתה אז אתה גם לא יודע מה אתה עושה פה בעולם ותחושת המשמעות מטשטשת. ב-4 שנים האחרונות השילוב של המרחב, קריאה בתע״ש והגות בדברים הושיבו אצלי תחושה ברורה ויציבה של עצמי. קודם כל ראיתי את שני הקטבים, בקוטב אחד, האלוהות היא נתינה אין סופית, כמו ספק כח למציאות, אור אין סוף, באמצע – הנשמה, הפריזמה שדרכה עובר אור אין סוף, שמצמצמת את האור והופכת אותו לצבעים, נקודת המגוז של האור, המכשיר שמקבל את המתח מספק הכח ובקוטב השני התגשמות המציאות, שנקבעת לא ע״י אור אין סוף אלא ע״י הפריזמה, המכשיר החשמלי. ויש לכך כמה משמעויות עמוקות ברמה הרגשית, המשמעות הראשונה היא שלא גורל ולא אלוהים כועס אחראים על המציאות, רק הדרך בה הנשמה מצמצמת את האור ע״י אמונות, רגשות ודפוסים, המשמעות השנייה היא משמעות רגשית חשובה, אני אהוב כל רגע, לא נחסך ממני דבר, גם מה שאני תופס כמציאות לא רצויה זה אור אהבה שעובר ומתכופף דרך הפריזמה, וכמה חופש מתגלה כשאתה יודע לפתוח את הפריזמה. אז מי אני? לתקופת החיים הזו אני האלוהות שמצטמצמת לנשמה עם כתובת בזמן מרחב (שם ותאריך לידה) והמציאות המוגשמת. זה ציר המודעות שלי בחיים האלו, ואני יכול להרגיש את עצמי בכל נקודה על הציר, כשאני רוצה לשנות מציאות, אני מזדהה כנשמה ושם מרחיב עוד את הדרך שבה עובר האור באהבה. וכמשל אני אוהב להסתכל על המציאות כמלך בן מלך בין מלכים, מה הכוונה? הקב״ה הוא מלך כל, והוא נתן לי ממלכה, החיים שלי, ובתוך הממלכה שלי הוא נתן לי להיות מלך, וכך גם לאוסף הנשמות המדהים שנקרא אנושות.

 

ויפאסנה בראי המטאיזם

לפני כ-19 שנים, בתחילת העשור השני של חיי, היינו מבלים יחד חבורה של מוזיקאים באר שבעים ימים שלמים יחד, תמיד היה פסנתר, ולפעמים תוך כדי התרחשויות אחרות הייתי מנגן, בפעמים מסוימות כשניגנתי היה משתרר שקט וכול מי שנכח בחדר היה שוקע להקשבה, גם הנגינה נעשתה עמוקה יותר, עד שמחשבת ״אני מול העולם״ כלשהי הייתה עוברת במוחי, ידיי המשיכו לנגן, אבל תמיד בהתאמה, ברגע שעברה המחשבה, ההקשבה של כולם פסקה וכל אחד חזר למה שעשה קודם. אז הבנתי ביני לבין עצמי שיש ״חוט״ שאני מושך בניגנתי (כך ממש קראתי לזה) ואותה המחשבה הייתה הרגע בו החוט נקרע, כשהבנתי את זה, כל מה שרציתי זה להיות מסוגל להאריך את הזמן שבו החוט נשאר שלם, האינטואיציה שלי אמרה לי שמדיטציה תתן לי את התשובה, תקופה קצרה לאחר מכן כבר עשיתי 10 ימים של ויפאסנה.

 

התמרה

ביום הרביעי לויפאסנה, אחרי שבמשך שלושה ימים עבר גל מחשבות גדול כבר הייתי שרוי בשקט, לא נרדמתי בלילה, לא מתוך סטרס אלא פשוט כי המערכת הרגשית שלי לא הייתה צריכה לכבות את המוח כדי לעשות עיבוד ליום שהיה, הייתי שוכב במיטה עם עיניים עצומות ומעמיק למדיטציה, בשלב מסוים התחילו להציף את גופי זכרונות, תחושות, ריחות מכל מיני תקופות בחיים, הרגשתי אותם מגיעים, מרטיטים את כל גופי ומתוך כך שנתתי להם להיות, הרגשתי איך הם הופכים לאהבה וכמו פורחים מגופי החוצה. החוויה הזו נשארה לא מודעת במשך תקופה, עד לפעם הבאה בערך בגיל 23 כשהרגשתי מועקה מאוד גדולה בעקבות תדר של אשמה, אינטואיטיבית נגעתי בגופי בנקודה הכואבת והחלטתי לצלול לתוך הכאב, פחדתי מאוד שאלך בתוכו לאיבוד שאולי אאבד את השפיות, לכן נזכרתי בקב״ה והחלטתי לקחת אותו כמו לפיד אל תוך החושך, שוב אותה חוויה, גל עצום של כאב הרטיט אותי עד שהפך לאהבה ופרח מגופי, השאיר שובל של תובנות ומתנות. החוויה הזו נתנה לי בסיס להעביר סדנת טנטרה לריפוי ריגשי שהעברתי פעם אחת לכל חברי הקהילה שחיו איתי. הפעם הבאה שזה קרה לי הייתה שוב עם אשמה, הפעם באיזור גיל 30, ושוב שכחה. לא סתם שכחתי, כשעשיתי את היהלום הראשון, היה קליק, הפער הוא אותו רטט שמבקש להפוך לאהבה, אך גם תמיד הרטט הזה נמצא שם מסיבה, בד״כ כאסטרטגיה שנועדה להגן על המערכת הרגשית שלי בעקבות טראומה, כך בעקבות חשש להרגיש שוב פעם תדר שנחווה כעומס גדול מידי על המערכת אני מפתח דפוס או אסטרטגיה ששומרת עליי, נקח לדוגמה תינוק שכדי לא להרגיש נטוש מפתח אסטרטגיה של ריצוי, אולי בשנים הראשונות הריצוי עוזר אך עם הזמן הוא הופך לנכות שמייצרת שוב ושוב מציאות לא רצויה. תמיד הכניסה אל הפער מלווה בחשש, אותו חשש של המערכת הרגשית להרגיש בעוצמה את את אותו רגש שהיא עבדה מאוד קשה כדי לא להרגיש אותו יותר, אך כדי להתמיר באמת צריך להרגיש באמת, היופי בלעשות יהלומים והתמרות על בסיס קבוע הוא שהחזרתיות מנרמלת את התהליך, ההכרה בטוב של אחרי ההתמרה הרגשית ובעקבותיה גם התמרות מעשיות שמתבטאות בדיבור או בהתנהגות יוצרת אסוציאציה רגשית חיובית עם רגע הכניסה אל הרגש, ועם הזמן במקום דפוס של הימנעות מרגש מתפתח דפוס של צלילה אל רגש, במובן מסוים, עבורי היום זוהי ברירת המחדל של המערכת, וכך נעשות התמרות על בסיס יומי גם ללא יהלום, הגוף כבר מכיר את הכיוון. כך גם ניתן בכל פעם להרגיש רגש במדרגת עוצמה גדולה יותר ולעשות התמרות משמעותיות יותר, היום אני יודע שככל שהפחד לחוות גדול יותר כך המתנה שמחכה בקצה המנהרה גדולה יותר, ועם הזמן מתפתח בטחון לחוות את הפחד הזה.

 

המכניקה של הויפאסנה

השלב הראשון של הויפאסנה מורכב מהתבוננות בנשימה, זהו שלב חשוב שבחוויה שלי יש לו כמה מטרות, הראשונה לאמן את כח הריכוז של המודעות, והשנייה, ללמד שגם במפגש של האוויר עם הנחיר יש פתח אל האין סוף. לאחר כמה ימים של התבוננות בנשימה, כשנקודה קטנה בגוף הופכת לעולם שלם, אתה מתבקש להתחיל לחבר לנקודה הזו עוד נקודה ועוד נקודה, עד שאתה מרגיש את כל גופך רוטט ממודעות, בשלב הבא החוויה מתרחבת אל כל מה שהמוח תופס, גם מה שנמצא כביכול מחוץ לו, וכך ניתן להרגיש גם את הגוף האנרגטי בבירור. ישנה הוראה נוספת והיא שלאורך כל הזמן שבו אתה מודט אתה מתבקש להרגיש ״שוויון נפש״ כלפי כל תדר שמגיע, וזה מייצר בסיס מצוין לעבודת הנפש והרוח, כך בעצם אתה לומד שאתה אינך המחשבות והרגשות שלך בלבד, אתה מייצר חופש מהם וכך בעצם אתה גם יכול לעבוד איתם, בנוסף כפי שכתבתי קודם, תחושת האני משתחררת ויכולה לנוע לכל כיוון, לאחר שהושג אותו שוויון נפש, ניתן לטעון את התאים בכל תדר, לדוגמה, ניתן לעשות מדיטציה, להרגיש את כל חלקי ההוויה ובמקום שווין נפש, להרגיש אהבה. אם בוחנים את הויפאסנה מול המטאיזם במובן של התמרה רגשית, אז כמובן ששתי הטכניקות מתחברות נפלא, אך עבורי השוני המרכזי הוא שבמטאיזם הצורך בהתמרה והכיוון של ההתמרה עולים מהחיים עצמם ומתוך רצון של הנשמה בעוד ההתמרה בויפאסנה היא תופעת לוואי של שוויון הנפש אל מול גלי הרגשות וכך בעצם הכלי מתרחב ומאפשר להרגיש רגשות שהודחקו. אם בוחנים את הויפאסנה מול המטאיזם ככלים ליצירת מציאות, הרי שהויפאסנה בגלל המקור הבודהיסטי שלה מכוונת אל התעלות מעל המציאות ואילו המטאיזם בגלל המקור היהודי שלו מכוון אל התעלות בתוך המציאות.

 

החיבור אל המוסיקה

אז האם הויפאסנה עזרה לי להאריך את החוט של המוסיקה? בהחלט עזרה, בזכות הויפאסנה למדתי למדוט בזמן שאני מנגן, להאריך את משך הריכוז ולהטעין באהבה את הנגינה. המטאיזם עוזר לי לפתור קונפליקטים רגשיים בזמן הנגינה, להתמיר רגשות בזמן הנגינה, ובזכות קורס המטפלים נפתח לי שער חדש שבו אני מתנסה לאחרונה, עבודה עם גלי גמא ומוסיקה, האפשרויות הן אין סופיות, משילוב פרוטוקלים בתוך הנגינה כגון איזון גלי מוח ואינגרציה ועד לקידודים להטמעת איכויות נגינה שאני יכול להוריד,  אם ניתן ליצור ריפוי משמעותי של מחלה באמצעות מוסיקה, או ליצור מציאות של ממש? אני מאמין שכן, והמסע שלי הוא לגלות את זה.

לסיום אני רוצה להודות על כך שמצאתי משפחה, של נשמות ערות, שמאפשרת לי להישאר ער בעצמי, ולהרגיש אחד.

רוצים להתנסות בטיפול בשיטה? לחצו כאן לפרטים ובואו לייצר לעצמכם גן עדן עלי אדמות!