דנה בן שלומי / בלוג
הימנעות הצלמת שפחדה לצלם
אם הימנעות הייתה מצלמת, הצילומים שלה ללא כל צל ספק היו לוודאי הצילומים הכי נהדרים שראיתם. צילומים נפלאים! אומנות ממש! אם רק היו מצולמים, או אם הגברת רק הייתה מסכימה לפתוח את המצלמה, כמובן. הימנעות הייתה מאד מוכשרת בצילום, אבל…
אמון החוקר הפרטי
אמון לקח נשימה עמוקה מאוויר הלילה הקריר וסידר את הכובע לראשו. הוא נשף סליל עשן דק והביט שוב בפנקס הכיס הקטן שלו. הוא אף פעם לא טעה, הפנקס שלו ורק תהה כיצד לא ראה את כל התמונה. הרי הכל היה…
מודעות מתקנת השעונים
במשך שנים מודעות הייתה מתקנת שעונים. היא הייתה אמנית ממש, שלמדה את אומנות תיקון השעונים מימים ימימה. הייתה לה חנות קטנה, צדדית, עם שעות פתיחה נוחות למדי. החנות של מודעות הייתה פתוחה רוב הזמן, אבל הפרט הזה לא ממש שינה…
השגרה שעברה דירה
הדבר האחרון ששגרה רצתה היה לעבור דירה. אם הייתם שואלים אותה, היא הייתה מעדיפה לתרום איבר, לנקות פאנלים ואפילו להתנדב לרוקן כלובים בגן חיות, רק לא לעבור דירה. אבל כמו בחיים, לא תמיד הכל קרה כמו שהיא רצתה. ולא תמיד…
האכזבה שהייתה בטוחה שהיא לא יודעת חשבון
במשך שנים אכזבה הייתה בטוחה שהיא לא יודעת חשבון. "לא יודעת" זה מונח מדויק, בהנחה שאתם עובדים במכבסה כמובן, כי אכזבה הייתה בטוחה שהיא ממש, אבל ממש גרועה במספרים ואין סיכוי בעולם שהיא תצליח להבין אי פעם מה רוצים ממנה…
המכבסה של עצב
כבר תקופה ארוכה המכבסה של עצב עומדת סגורה. המכונות דוממות, איש לא נכנס. עצב היה מביט בהן בערגה, בגעגוע. כשהן עבדו צליל קולן מילא את האוויר, צליל חיים. עתה בעיקר שרר פה שקט. עצב לא היה עצוב, וגם האכזבה הייתה…
מופע הקסמים של שפע
במשך שנים חלם שפע להיות קוסם. הוא חלם לעמוד על במות ושהקסמים שלו יסעירו את הקהל, ילהיטו את הלבבות, ידליקו ניצוצות. הוא חלם לקסום קסמים שכמותם טרם נראו, אבל כל חייו, בערך, הוא היה רק שוליה. החלום להיות קוסם גדול…
לוכד ההזדמנויות של פספוס
הדבר הראשון שפספוס היה עושה בבוקר, בכל בוקר, היה לקחת את מוט הנוצות הגדול שלו ומתחיל לאבק את הבית. וזה לא משנה שזה היה גם הדבר האחרון שעשה לפני שהלך לישון, כן? אבק ההזדמנויות היה בכל פינה. לא משנה כמה…
המערכת שלמדה בהתכתבות
במשך שנים ישבה המערכת ולמדה כל מה שאפשר על העולם החדש. העולם החדש ריתק אותה, הוא היה כל כך יפה בדמיונות שלה, מבעד למסך המחשב שלה. במשך שנים הייתה יושבת ליד השולחן תחת החלון מול הנוף, ולומדת בהתכתבות. היא קראה…
הקנאה שיצאה לריטריט
קנאה לא תכננה לצאת אל הריטריט הזה. היא בטח שלא הזמינה אותו והוא אפילו די נכפה אליה. היא גררה אחריה את המזוודה שלה בחוסר חשק מוחלט, שמישהו לא יתבלבל לרגע ויחשוב בטעות שהיא מרוצה. "ברוכה הבאה", האירה לה פנים הבחורה…
סיפורים לילדה הפנימית נכתבו מתוך הליכה בדרך, שלפעמים יש בה לא מעט עליות מתישות, אבנים פוצעות וירידות תלולות. עם הזמן הבנתי שהגיל הכרונולוגי אינו אלא רק מספר, ובכולנו ממשיך לחיות, לפעום ולא פעם גם לבעוט, ילד פנימי, קטן ומתוק, שרק רוצה חיבוק. משם התפתח דיאלוג. התחלתי לספר סיפורים לילדה הפנימית שלי, והיא? חובבת סיפורים, מתוקה, ומבינה שכמותה, הקשיבה. ומאז, ככה, יד ביד, אנחנו צועדות ביחד בדרך.
