שמונה ימים של קידוד הורות היוו תזכורת כואבת הן להיעדרו של אב ממשי בחיי, והן לצורך המוסתר בתוכי לאב פנימי מבוסס יותר. במשך שמונה ימים מילאתי את פרוטוקול דפי העבודה בפירוט סוער וגועש אודות מפגשים (מול עצמי ומול העולם) בהם נדרש קול ענות גבורה של אבא פנימי מטיב.
גיליתי שאבא פנימי עוצמתי הוא אבא ש'מותיר אבק מאחוריו' לכל אב קיים או נעדר במציאות הגשמית. הסיבה לכך היא שרק אב פנימי רב-כוח יכול להוות באופן יציב וזמין תמידית קול רגוע, שקול, מנחם ומחבק. רק אב פנימי עוצמתי יכול לתת לי זכות ראשונים על פני כל התרחשות אחרת שמתקיימת כרגע בעולם. עבור האב הפנימי אני עכשיו הכי חשוב.
האם האב הפנימי הוא בעצם אבינו שבשמיים?
גידול מואץ של אב פנימי במהלך שמונה ימים יצר מפגש ישיר עם אבא 'מת-חי' בתוכי. מדובר במפגש רגשי מציף הכולל בתוכו הורות קטועה, אבודה וכואבת, אבל גם הורות תומכת ורציפה כפי שמעולם לא חוויתי. קצה אחד גילם את פצע הקשר עם אבא שלי וקצה אחר גילם את התיקון הפנימי עם אלוהים שבתוכי. את הקשר שהיה עם אבא כבר לא ניתן לשנות, וגם לא את גורלו ומותו. השינוי היחיד שיכול להתאפשר פה הוא שינוי עצמי.
מה יקרה אם כולנו נייצר אב פנימי איתן מעין כמוהו? כלומר גם אלו שאביהם נמצא במציאות חייהם?
קול אב פנימי מטיב כמלווה את פסקול חייו של כל גבר נדמה לי כעת כאפשרות פחות דמיונית מאי-פעם. אב שכזה יכול לשנות את נקודת המבט שלנו מול החיים, לחזק זכריות שנותנת כתף אמפטית וקשובה לכל מה שהחיים מביאים לפתחנו.
האם עלינו לכתוב כעת פרק נוסף במסכת אבות? אותה מסכת אבות ממנה שאלנו את הביטוי 'אם אין אני לי מי לי'? איך יראה העולם אם נעורר בעצמנו זכריות אבהית פנימית ומטיבה של דרך ארץ ומידות טובות? כזו שתעבור כמו לפיד אש ואור בנינו?
