"כן, איך אני יכולה לעזור?" בושה התנפלה בקול צרוד על עוד לקוח מבוהל, שלא הבחין בה, אורבת בין המעברים. "תנסה את זה", היא לא חיכתה לתשובה וכבר השפריצה עליו ענן ריח כבד וסמיך שהגיר דמעות מעיניו, זיעה ושיעול מטריד מריאותיו.
ככה היא בושה. בלי בושה הייתה מתיזה את הריחות שלה על עוד ועוד לקוחות מבוהלים, בלי שהתבקשה, בטח בלי שקיבלה אישור, ולא לפני שטרחה לציין שהיא לא מבינה איך הם מסתובבים ככה, עם ריחות טבעיים כאלה.
אחרי שהייתה מסיימת לעטוף אותם בריחותיה החונקים, מריחה תוך כדי את קצות אצבעותיה לוודא של דבק בה דבר מריחם, הייתה ממהרת לדחוף את ריחה לעגלת הקניות שלהם, ולא פעם, בלי להתבייש, אף הייתה ממהרת להעביר אותו בקופה עבורם מבלי שהספיקו אפילו להבין מה קורה.
לא בכדי הייתה מצטיינת המכירות מדי חודש בחודשו. על אף שכולם הכירו את שיטות המכירה שלה, שהיו גבוליות מאד מבחינת החוק, אלימות במהותן וקיצוניות מאד מבחינת הלחץ הפיזי המתון שהופעל בהן, אי אפשר היה לעמוד מולה באמת.
ואכן בושה לא בחלה באף דרך. היה בה מין מנגנון כזה שידע לזהות מיד לקוחות מבוהלים, היא הריחה אותם ממש, והייתה ממהרת ללכוד אותם ברשתה. אם הייתה פונה אליהם עם ה"כן, איך אני יכולה לעזור?" שלה, זהו, זה כבר היה מאוחר מדי. לא הייתה להם דרך לצאת בשלום מהמפגש איתה והם היו נאלצים לצאת אפופי ריחות סמיכים שדבקו בהם ומיאנו לשחרר כאחרוני השרים ללא תיק הנדבקים לכיסא.
הו לא. אי אפשר היה להיפטר מהריח שלה. גם לא אחרי שלוש מקלחות. גם לא אחר ארבע. הוא היה נכנס לכל התאים והולך איתם לכל מקום – כמו מסטיק שדבק בסולית הנעל, כמו זבוב שמצא אוצר בערימת זבל עסיסית, עד כי התבלבלו לחשוב כי זה ריחם שלהם.
כל אותם לקוחות אומללים, שזכו לשפריץ הבושה הזה, החלו להתבייש בריח שהפיצו, כמעט שוכחים שזה כלל לא הריח שלהם! האבסורד חגג. במקום שהיא תתבייש בהשפרצות ריחה הדביק והחונק, הם התביישו בריחה שלה, שוכחים שאין להם דבר, ולו חצי דבר, להתבייש בו. הם שכחו שחולשה אנושית יכולה להביא איתה לא מעט ריחות, אבל ריח הבושה לא חייב להיות אחד מהם.
למרבה הצער, או אולי למרבה המזל, תמיד תלוי איך מסתכלים על זה, ההגבלות חדשות לא איחרו להגיע והביאו איתן סדר חדש. גם במחלקת היופי נדרשו לעשות קיצוצים כואבים, אבל דווקא לבושה נראה כי היה זה לא פחות ממקפצה. קידום. שנים היא שימשה כדיילת יופי, ריססה את כולם בריחות כבדים ובמילים כבדות לא פחות, והנה עתה הציעו לה לעבור לתפקיד חדש שנפתח, עם לא מעט אופק, בבית הנבחרים. מסתבר ששם ממש צמאים לקצת רענון, זקוקים לייעוץ יופי, לדיילת שהייתה. לאחר שהגיעה לחפיפה, וכבר הספיקה להשפריץ כמה גלונים מהבושם שלה על באי הבית, היא הבחינה פתאום שהם לא הפכו לענן אלא לתזכורת, תזכורת כיצד יש לנהוג, כיצד יש להתהלך בעולם, תזכורת לענווה שנעלמה משם כבר לפני שנים. היא הבינה עד כמה ריח הוא זכרון חזק מאד, שמציף בתוך רגע את הכל.
כולם ידעו כי ברגע שתעבור הבושה לשם באופן קבוע, יוכלו לנשום לרווחה. האוויר יהיה נקי הרבה יותר, טבעי וזורם, צלול יותר. האוויר יהיה נטול ריחות כבדים, נטול ענני בושה סמיכים שנדבקים ולא עוזבים. או אז יוכלו להיזכר שוב בריחות שלהם, שלא היה בהם דבר פסול מלכתחילה, במי ומה שהם הרבה לפני רסיסי הבושה.
קרדיט תמונה :Photo by Laura Chouette on Unsplash
