"צ'ק אין?" שאלה מראית עין, מנהלת הקבלה הקפדנית של המלון. היא התבוננה בשעון הקיר הגדול מולה, בשעון היד שלה ובשעון שעל לוח המחשב, שכולם היו מסונכרנים, כמובן וצקצקה. "יש עוד שלוש דקות בדיוק. לא דקה אחת קודם", היא ענתה במבט נוזף אך בנימת קול שלא העידה על כך דבר. זה היה הספציאליטה שלה, האומנות שלה. להגיד הכל בצורה נוקבת כל כך בלי לשנות חצי טון, בלי שאיש יוכל לנחש את המתחולל בתוכה פנימה.
כך היה זה גם במלון שלה. היא שלטה בו ביד רמה. הכל היה מושלם למראית עין, מוקפד ומסונכרן. מדי שעה עגולה הייתה יוצאת לפטרול, מוודאת שהכל מתנהל בדיוק כפי המצופה, ותהיו בטוחים שלא מעט ציפיות היו לה, לפחות כמו הציפיות המגוהצות למשעי שהיו מתוחות דום על כל כרית בחדרים. הכל היה חייב להיות מוקפד, מושלם, פיין.
גם את האורחים הייתה בוחרת בקפידה. היא הייתה משכנת אותם בקומות העליונות, אל מול הנוף, שיוכלו להביט בו אך גם כדי שייראו אותם מבחוץ, שידעו כולם אילו אורחים בוחרים להתארח במלון שלה. רגשות גבוהים, נעלים, מכובדים, אותם הייתה דואגת לארח כיד המלך.
אם הייתה יכולה, הייתה מארחת רק אורחים כמותם, גבוהים ונעלים כאלה, אך לאחרונה החלו להגיע יותר ויותר אורחים "בעייתיים", כפי שהיא כינתה אותם, למלון היקר שלה ,"צרות באות בצרורות", הייתה מסננת לעברם ומנגבת את זיעתה במטפחת צחורה מעומלנת. שטפי הזיעה שלה היו כאין וכאפס לעומת הסופה שהתחוללה בתוכה פנימה.
בהתחלה עוד ניסתה ניסתה לגרש אותם. פיארה את המלון השכן, שבוודאי יש לו חדרים פנויים עתה, סיפרה להם שהבריכה לא עובדת ושארוחת הבוקר, באופן חד פעמי, כמובן, למשך כל השהות שלהם היא מנת קרב ארוזה. אך כשכל התחבולות הללו לא עבדו, היא נאלצה לקבל אותם לבית המלון המהודר שלה ולהסכין עם העובדה שהם נכנסו למצבת האורחים שלה.
בדיוק עכשיו הגיעה קבוצת רגשות קולנית כזאת, שכבר ממבט אחד בהם קפצו לה התיקים בעין.
הם צעקו והשתוללו בלובי, ואחד מהם הספיק לשבור את הואזה האהובה עליה, הרעיד את הכתלים וטלטל את מראית עין עד לעמקי נשמתה. היא רק רצתה כבר לסיים את המפגש הזה איתם, שגרם לה לחוש מאד לא נוח.
"קומה מינוס 2, תעקבו אחרי החיצים למעלית", סיננה לעברם בנימוס מעושה. היא תחביא אותם שם, במחשכים, ותתעלם מהם, בתקווה שיסתלקו כמה שיותר מהר.
******
ככל שהתעמרה בהם, כך השתקעו יותר ויותר. היו רגעים שחשבה שהם לא יעזבו לעולם. היא ניסתה להחביא אותם במרתפים, אבל בכל פעם היו עולים למעלה להתלונן, מציפים את דלפק הקבלה בקולותיהם ההמוניים.
"לא קיבלנו ארוחת בוקר!!" כעס צרח כאילו זה עתה מישהו הוריד לו אצבע, או כל איבר אחר.
"ולמה הם קיבלו חדרים יותר טובים?" קנאה נשפה, מלבה את האש, כהרגלה, והצביעה למעלה, לכיוון הקומות העליונות.
"ואי אפשר היה לנעול את הדלת! שתדעי!!", פחד הטיח, "את מתארת לעצמך מה יכול היה לקרות?!"
"ולמה מנעו מאיתנו כניסה לספא?" לחששה דחייה בקול נחשי שאיים להוציא את מראית עין מכליה. היא שלפה את מטפחתה המעומלנת וניגבה את מצחה. שרק לא יישמעו. או ייראו. רק זה חסר לה. המלון המושלם שלה. היא ניסתה לכסות על כל הבלגן הזה, לסדר את הכאוס, אבל לראשונה בחייה לא ממש הצליחה.
הם רקדו סביבה, צעקו, משכו אותה. משכו אותה ממקומה הבטוח מצידו השני של הדלפק, עד שלבסוף, התיישבה כנועה, נטולת כוחות, על הספה בלובי. היא פתחה מעט את כפתורי שמלתה שהיתה רכוסה עד צוואר, הורידה את כובעה ואת הכפפות הלבנות שהיו עטויות דרך קבע על ידיה. "כבר ראו הכל, מה עוד נשאר", היא הייתה על סף בכי.
לפתע, בשיער פזור, נטול כובע טפשי וכפפות מוזרות, היא הרגישה שהיא נושמת ביתר קלות.
"אי אפשר לגרש אותנו, את יודעת", כאב התיישב לידה בשקט. "גם אם תחביאי אותנו עמוק עמוק, תמיד נהיה שם".
"אז מה לעשות?" היא התבלבלה לרגע, אבל כבר חלצה את נעלי העקב הלוחצות. היא הלכה ושחררה, כבר לא היה איכפת מכולם. שיגידו מה שהם ירצו.
"קפה יהיה נחמד", כאב חייך אליה חיוך כואב אבל נוגע, שנכנס לה עמוק עמוק לב.
היא הזמינה את כולם לקפה, ולעוגות חסרות מודעות שעדיין נמכרות רק בלובי של בתי מלון. והם ישבו שם, כולם, הנמוכים, והדחוסים, והצורמים, עם מראית עין שכבר לא ממש נראתה כמוה, ושתו קפה, וצחקו, ופחדו, וקנאו, ובכו וכאבו – ואתם יודעים מה? הכל היה בסדר.
וכן, כולם ראו. הם ראו את הפחד, והכעס, והקנאה, והדחייה. כולם ישבו עכשיו בקומת הכניסה. באור.
חלק מהאורחים צקצקו בסלידה, המומים ממש, והרימו גבה, חלק לא שמו לב כלל ועברו לידם כאילו כלום, וחלק הצטרפו אליהם לקפה, תוך שהם מכבדים את עצמם בנגיסה גדולה מעוגת יער שחור עטירת קצפת.
*******
"צ'ק אאוט?" מראית עין התפלאה.
"את חושבת שלא נבוא שוב?" הם נפרדו מעליה בשתי נשיקות באוויר. היא חייכה אליהם, מנגבת זיעה ממצחה, אבל גם נושמת סדיר, בלי שום בעיה.
"נבוא, נתארח, נשתה קפה, ניקח אוויר, נדבר על החיים ותמיד, אבל תמיד נמשיך הלאה", קרץ אליה כעס. לפעמים באמת כל מה שצריך זה פשוט כוס קפה טוב.
