המערכת הייתה מוכנה לצאת לדרך. כובע רחב שוליים על ראשה, נעלי הליכה נוחות לרגליה, וגם תרמיל, עם בקבוק מים וכמה תפוחים, שרצועותיו היו מותאמות בדיוק למידתה. כמה היא אהבה לטייל! הלב שלה היה מתרחב רק מהמחשבה שהיא יוצאת, הנשימה הייתה נפתחת.
הדרך חייכה אליה. השמיים היו בהירים, ענני נוצה קישטו אותם, הכל היה ירוק כל כך, יפה כל כך, היא כמעט קיפצה לאורך השביל. היא התקדמה יפה, מדי פעם הוציאה את ספר המפות מהתיק, למרות שהדרך הסלולה הראתה לה בדיוק לאן היא צריכה ללכת. רק לוודא.
היא לא הצליחה להניח את האצבע על הרגע המדויק בו הכל השתבש. רגע אחד הכל היה ברור כשמש, צלול, סלול, ורגע אחד היא הייתה מבועתת, מבולבלת, חסרת אונים. לא היה למה מושג איפה היא נמצאת. היא הלכה לאיבוד. הכל היה רגיל, רגיל, רגיל, עד שפתאום בום. האיבוד נחת עליה באחת. פתאום. לא היה לה שמץ של מושג איפה היא נמצאת ולרגע, היא אפילו לא הצליחה להיזכר למה, למה בכלל היא נמצאת כאן.
השמש החלה לשקוע, והמערכת הרגישה שהיא נמצאת במאבק איתנים איתה- למצוא את הדרך, להיאחז באבן דרך מוכרת, בשביל מסומן, לפני שתשתלט החשיכה. היא הרגישה כיצד כוחותיה שוקעים גם, כאילו משווים עצמם עם השמש העוזבת, כמו היו כלים שלובים.
היא ניסתה להחיש את צעדיה, אך זה התיש אותה עוד יותר, רוקן אותה מכוחות. הנוף היה זר, לא מוכר, וקולות מאיימים החלו לעלות בו. אם רק היה אור עכשיו וודאי הם היו מאיימים פחות, אבל הכל מאיים ביתר שאת כשהחשיכה משתלטת. לבסוף, לא הייתה לה ברירה. היא הבינה שהיא חייבת לעצור, גם אם רצתה להמשיך עוד, כוחותיה לא עמדו לה.
היא התיישבה על הקרקע, מיואשת, אבודה, חסרת אונים. היא פתחה את התיק להוציא ממנו את בקבוק המים ולפתע נתקלה ידה בדבר מה. פנס ראש. היא בכלל שכחה שתחבה אותו לתיק. היא הלבישה את רצועת הפנס על ראשה. אור קלוש וחלש אמנם, אבל ממשי, האיר מעט את האפילה. היא לא הצליחה לראות למרחקים, המרחקים היו מכוסים בעלטה סמיכה, אבל היא הצליחה לראות קצת מעבר לקצה אַפָּהּ, זה הספיק בשביל לעשות צעד אחד. ועוד צעד. ועוד צעד. צעדי אף. היא צעדה הרבה יותר לאט אמנם, הרבה יותר זהירה, אך הנה, היא המשיכה לצעוד.
האור הקלוש הספיק גם בשביל להתבונן שוב בספר המפות. היא עברה על האינדקס ולפתע הבחינה בכותרת: "מפות כשהולכים לאיבוד". היא מעולם לא ראתה את זה קודם, חשבה לעצמה.
היא כיוונה את פנס הראש שלה, פתחה בעמוד המתאים והחלה קוראת את המפות של "איבוד", לומדת אותן באצבעה, מרגישה מסלוליהן בתוכה.
לאט לאט, השבילים הלא ברורים, החשוכים, המפחידים, הפכו מוכרים קצת יותר. נשימתה חזרה אליה וגם קצב פעימות ליבה החל לחזל"ש את עצמו.
היא לא יודעת בדיוק היכן פסעה, איפה דרכו רגליה או להיכן התעופפה רוחה, אך עם בוקר, כשקרני השמש הראשונות החלו לעלות, היא ראתה כבר את הדרך הראשית, הסלולה, נגלית לפניה, זוהרת בנצנוצי אור ראשון.
את כל שעברה שם, בלילה ההוא, שמרה לעצמה. היא לא סיפרה על המעיין הנסתר שהאיר באור כסוף תחת הירח, על חופת הכוכבים האינסופית שראתה במלוא תפארתה לראשונה בחייה, על רחשי החיים שנעו מכל עבר. את כל אלה, לקחה איתה, חרתה אותם על לוח ליבה. חוויות נפלאות, מהממות חושים, ששינו את הליכתה מקצה לקצה, חוויות שלא היו מתאפשרות לה בשום דרך אחרת. חוויות שנכנסו לתאים, בלילה ההוא, כשהלכה לאיבוד.
