"ארזת לבד?" איש הבטחון הציץ בתמונת הדרכון, העיף מבט בה והחזיר את עיניו לדרכון.
אם רק היית יכול לדמיין כמה לבד ארזתי, היא חייכה בלבה. שנים שהיא אורזת בדימיון שלה, והאמת? שהיא צבטה את עצמה בכדי להאמין שהנה, היא פה, עם התיק הענק הזה, עומדת ככה מולו.
הלב שלה דפק במהירות כאילו תיכף יפצח פה בריקוד אפריקאי סוער באמצע עמדת הבידוק של ביקורת הגבולות.
*************
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מתכננת את הטיול הגדול הזה, הטיול של החיים שלה.
מתכננת, משרטטת, חולמת, גוזרת ומדביקה עוד תמונה, ועוד אחת, מסדרת את כולן על הלוח הגדול שלה, לוח ליבה.
עוד ועוד נקודות על המפה כשכל אחת מהן היא עולם ומלואו. יחד הן יצרו את הלוח היפה שלה, מתארות בקו עדין את קווי המתאר של המסע שלה, שטמן בחובו את כל החלומות שלה כולם.
בכל פעם היא הייתה בוחרת נקודה ומתרכזת בה, וצוללת לתוכה פנימה. זה היה לה מאד נעים ובכל פעם מחדש היא הרגישה כאילו הזמן, שתמיד היה מאד מסודר אצלה, היה נעלם ומתנהג אחרת, עובר בצורה שהיא עו הכירה.
אבל אז כשהיא הייתה חוזרת, ומתבוננת בתמונה הגדולה שהן יצרו לה על הלוח, איכשהו, תמיד אז, הייתה נשמעת נקישה בדלת.
היא כבר ידעה מי זה.
"אולי יש לך כמה דקות בשבילי?" ייאוש היה ממהר לתקוע רגל בדלת, שהיא לא תוכל לסגור אותה.
"האמת שזה זמן מאד לא נוח עכשיו", היא הייתה מחייכת בנימוס, מנסה לסגור את הדלת. "תבוא בפעם אחרת?"
"יופי, אני מה זה שמח שיש לך כמה דקות", הוא היה הודף את הדלת וכבר מתיישב אצלה בסלון, מרים זוג נעליים גסות ומלאות בוץ על הספה.
"אה, אתה יכול בבקשה להוריד את הנעליים מהספה, בדיוק עברה ניקוי", היא ניסתה, מגמגמת.
"שנים סוכר פליז, וגאד את חייבת לנקות את הספות האלה אחות, זה כבר נראה ממש לא טוב".
תמיד הוא היה מגיע בזמן הלא נכון, ואיכשהו הוא תמיד ידע לתזמן את הביקורים שלו לרגעים בהם היא הייתה מנסה לתכנן את הטיול הגדול שלה, מנסה לחבר בין הנקודות.
הוא היה ממלמל ללא הפסקה, מקטר על הא, מברבר על דא, עושה לה סחרחורת בעוד היא מנסה להגן על הלוח שלה, שהיה פרוש ככה, חשוף, במרכז השולחן.
"מה נסגר איתך, אחות? נראה לך שיש סיכוי שתצליחי לעשות את כל המסלול הזה? ומה הקשר בין כל הנקודות האלה? ואת כבר שנים מתכננת ולא עושה כלום, אז בחייאת, ואפשר עוד חלב? מה זה הצבע המזעזע הזה?"
הוא היה וירטואוז ממש, רב אמן איך שהיה עובר בין נושא לנושא. איך תמיד הצליח לכוון את השיחה למקומות שהוא רצה, ואיך תמיד הצליח לזרוע בתוכה את כל המחשבות המייאשות שלו. לפעמים היא תהתה אם הוא אכן שומע טוב. או אם הוא שומע נקודה.
"את לא מאמינה איזה יום היה, אין לי כבר כוח יותר, אני גמור, רצוץ, שבור, מפורד, מפורר", הוא הזיז את הרגל הענקית שלו והניח אותה על השולחן, ממש ליד הלוח העדין שלה.
אחרי כל ביקור שלו היא הייתה חייבת להעביר שטיפה. הבית היה מטונף וגם היא הרגישה שהיא חייבת מקלחת. כאב הראש שלה היה ממשיך עוד אחרי.
היא הייתה מביטה בלוח שלה ותוהה אם יבוא יום והיא אכן תגיע לכל המקומות הללו. לפתע, גם היא כבר לא ראתה את כל החיבורים ביניהן, לא ראתה את הקשר, והרגישה קטנה וחסרת יכולת. זה היה מייאש אותה מאד, כל ביקור של הייאוש הזה. היא ידעה שהיא חייבת כבר לשים סוף לחברות הזאת, אבל הם היו חברי ילדות, עברו שנים ביחד ואף אחד לא הכיר אותה טוב יותר ממנו, למרות שכבר לא היה לה כוח לנקות אחריו.
*************
יום אחד, כשהיא ישבה בבית וניסתה להדביק שוב את הנקודות שלה על הלוח נשמעה דפיקה בדלת.
"נו ברור, איך הוא תמיד מרגיש", היא מילמלה לעצמה, וכבר חשבה לכבות את כל האורות כדי שיחשוב שהיא לא בבית, אבל אז נשמע דפיקה חוזרת, "דואר רשום".
היא תהתה מה שלחו לה. היא לא זכרה שהיא הזמינה שום דבר.
כשפתחה את הדלת הדוור כבר נעלם ורק חבילה קטנה, חומה, חיכתה לה על מפתן הדלת.
היא פתחה בזהירות את העטיפה. ספר קטן, שהיא הזמינה ממש מזמן וכבר הספיקה לשכוח. כמה זמן עבר מאז שהיא הזמינה את הספר הזה? ותודה באמת לדואר המערכת, שבדרך כלל היא רק איחלה לו שיפריטו אותו, אבל עם כל המגרעות שלו, כנראה שהוא היה מדויק אחרי הכל.
**************
באותו לילה היא לא הלכה לישון. האור שלה דלק כל הלילה.
היא קראה וקראה ולא הצליחה להוריד את הספר.
הוא לא היה ארוך, אבל היא קראה אותו שוב ושוב, 17 פעם בערך, עד שהיא הרגישה שהיא מבינה ממש, מבפנים את מה שהוא סיפר לה.
בפעם ה-18 היא כבר קמה מהמיטה והלכה לעבר לוח הנקודות שלה. היא התבוננה בו במבט ארוך, ופתאום, כאילו הידיים שלה לא היו מחוברות בכלל, הן התחילו לשחק עם הנקודות, להזיז אותן מצד לצד ולחבר אותן בחוטים דקים, שעם הזריחה, נראו לה לפתע כמו חוטים של אור.
**************
בבוקר, כשהייאוש דפק בדלת, אף אחד לא ענה. הוא דפק שוב, ושוב, כי הוא לא מהמתייאשים, עד שלבסוף פתח את הדלת בעצמו.
הדלת הייתה פתוחה מסתבר, והבית היה נקי, עם ריח טוב של ניקיון שנדף מכל פינה. הוא ראה שעל השולחן היה חסר הלוח שלה, שהיא תמיד שיחקה איתו ובמקומו היה פתק.
"ייאוש ידידי, היה שלום.
יצאתי להגשים את החלומות שלי.
כל הנקודות שלי התגבשו לתמונה.
יש חלב במקרר, מוזמן לעשות לך קפה באיזה צבע שבא לך".
ייאוש התיישב בייאוש על הספה, ולא האמין, "היא אשכרה עשתה את זה" והוא כבר רצה להניח שתי נעליים גסות על הספה ואז מיד, משום מה, התחרט.
************
"המזוודה הייתה איתך כל הזמן?"
"כן", היא חייכה אל איש הבידוק הבטחוני. "ארזתי לבד, היא הייתה איתי כל הזמן ואף אחד לא נתן לי משהו להעביר", היא חייכה אליו, נמלאת ביטחון והתרגשות, כי היא יודעת שהנה, הפעם זה באמת קורה.
הוא הייישיר אליה מבט, ושוב הציץ בדרכון, ושוב אליה. בוחן אותה.
"ולאן את נוסעת?" הוא שאל עוד שאלה.
"לכאן", היא הוציאה את לוח הנקודות שלה מהכיס ופרשה אותו לפניו. "ולכאן, ולכאן, ולכאן, לכל המקומות האלה".
"וואו, מה הקשר? את בטח נוסעת ללא מעט זמן"
"הכל קשור וכן, הטיול הגדול שלי מתחיל עכשיו, בלי זמן", היא כבר קיפלה את הלוח והרימה את התיק הענק על כתפיה. "הגיע הזמן, לא?"
"לגמרי. תהני", הוא חייך אליה והיא התקדמה הלאה מביקורת הגבולות, היישר לעבר הרחבת הגבולות שלה.
המטוס חימם מנועים והתחושה הזאת דגדגה אותה מבפנים, כאילו הפעילה את המנוע הפנימי שלה.
היא הוציאה את ספר הכיס מכיסה ושמה אותו על המגש לפניה.
השם שלו, "התמדה ונחישות: הדרך להגשים את כל החלומות כולם", חייך אלי. היא החזירה לו חיוך גדול והתכוננה להמראה.
