"לא! זה לא זה!" הצלחה זרקה את כף הבחישה, וכמעט פגעה במנורה מעליה.
המטבח שלה נראה כמו אחרי פוגרום והיא עצמה נראתה כאילו זה עתה חזרה משדה קרב. פניה היו מקומחות והזיעה שניגרה מהם הפכה את הקמח למעין עיסה שנדבקה על מצחה.
הצלחה התיישבה בייאוש על כיסא המטבח ותהתה איך תמשיך מכאן.
כבר תקופה ארוכה העוגות שלה לא יצאו כמו שהיא רצתה. המרקם היה לא ברור, הצבעים היו מטושטשים והטעמים, כאילו היו בקבוצת סיכון, הקפידו על שמירת מרחק וסירבו להתחבר.
מה קרה לה? איך יכול להיות שהעוגות שלה, שתמיד היו לא פחות ממושלמות, שנטרפו בתאווה על ידי כל מי שרק פגש בהן, הפכו לדבר העלוב הזה שנח עתה מולה בקערה?
הייאוש התחלף בבושה.
העוגות שלה תמיד היו שם דבר במערכת, אך לאחרונה משהו השתנה בטעם, כולם הסכימו שזה כבר לא מה שהיה, והיא בראשם.
הצלחה לא הבינה איך זה קרה לה. הרי האפיה שלה הייתה הדבר הכי בטוח עבורה.
היא לא תבוש ותודה כי אי ההצלחות האלה גרמו לה לחשוב יותר מתמיד כי אולי הגיעה העת לתלות את המיקסר, להזדכות על כף הבחישה ולעשות הסבה מקצועית. אולי היא לא צריכה להיות אופה אחרי הכל. אבל מה היא תעשה? תהיה דולה? מתכנתת מחשבים? כל החיים היא אפתה, והייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות. זה מה שהיא ידעה. היא שמה לב שהמחשבות האלה גרמו לה להתכווץ עוד יותר על כיסא המטבח.
******
כמה ימים אחרי שהחליטה שלא תאפה עוד לעולם – כי אם לא לאפות את העוגות הטעימות ביותר שיש, אז מה הטעם? היא לא מצאה את מקומה.
היא הייתה חוזרת שוב ושוב על אותן כותרות בעיתונים, גוללת עד אינסוף בטלפון שלה, ובין לבין מנקה את הבית, כולל פינות שבכלל שכחה שקיימות, רק בשביל להעביר את הזמן – או ליתר דיוק את המחשבות שהגיעו בכל זמן שהיא לא הייתה אופה.
היא שמה לב שמאז שויתרה היא על עולם האפיה, הוא רק דבק בה עוד יותר. היא לא הבינה איך, אבל מרגע שהחליטה לוותר היא רק הייתה רואה עוד ועוד עוגות נפלאות מעשה ידיהם של אחרים, מציצות אליה מכל פינה- זה הרגיש שכולם התחילו לאפות פתאום וכולם גם היו ממש טובים בזה! הרבה יותר ממנה, בכל אופן.
היא הייתה מתמלאת קנאה, שרק גרמה לה לחפש את העוגות האלה שוב שוב, מתמכרת לכאב הקטן הזה בתוכה שהיה מופיע בכל פעם כשהייתה רואה אותן.
הצלחה כבר חשבה לארוז תיק ולברוח, רחוק רחוק משם, אבל אז באחד הניקיונות המאד יסודיים שעשתה, היא גילתה לפתע בקבוקון קטן, שנחבא על מדף התבלינים, שלגמרי שכחה מעצם קיומו.
היא שלחה יד עדינה, ונקייה למדי, לעברו, פתחה את המכסה ושאפה לקרבה את ניחוחו.
דמעות הציפו את עיניה. ריחו העלה בה כל כך הרבה זכרונות וגעגועים. היא חייכה לעצמה חיוך גדול וחזרה אל האי במטבח.
בלי לחשוב יותר מדי, עשתה משהו שלא עשתה הרבה זמן- היא חגרה את סינר העבודה שלה, עתיר הכתמים, הצבעים והריחות, והחלה לאפות שוב.
********
הניחוחות שעלו ממטבחה של הצלחה לא השאירו אף אחד אדיש. הם משכו למטבחה עוד ועוד מבקרים – ותיקים וחדשים כאחד, שהתפלאו לנוכח היצירות החדשות שמילאו אותו. גם הותיקים ביניהם לא זכרו את העוגות האלה, והאמת שבצדק. היא לא אפתה כמותן מעולם.
מאז אותו יום הצלחה לא הפסיקה לאפות.
לא תמיד העוגות שאפתה היו יפהפיות, ובינינו, לא תמיד גם הכי טעימות – אבל היא לא הפסיקה. היא ניסתה דברים חדשים, טעמים חדשים, תרכובות חדשות, טכניקות חדשות. לפעמים היא צחקה שהמטבח שלה הפך למעבדה. היא הייתה עושה לא מעט ניסויים – חלקם הצליחו וחלקם פחות, אבל היא הבינה כי בשביל שתוכל להגיע לטעם הנהדר שלה, הייחודי שלה, לטביעת האצבע שלה, היא פשוט צריכה להמשיך עוד ועוד.
ועוד.
ועוד.
למזלה, התבלין הסודי שלה, זה שמצאה באותו אחר צהריים עצוב וחשוך על המדף, היה כמו פך השמן- התמלא שוב ושוב ככל שהשתמשה בו, כמו קסם ממש. נס.
הוא שכן תדיר על משטח העבודה שלה, והיא הייתה משלבת אותו בעדינות בכל העוגות כולן.
לפעמים הייתה עוצרת לרגע, מנגבת את ידיה המקומחות בסינר המקומח עוד יותר, ומקרבת את הבקבוקן אליה.
"התמדה" היה כתוב על התווית, והיא הייתה פותחת אותו ושואפת ממנו שאיפה ממכרת פנימה, שמיד הייתה ממלאת אותה, נכנסת לכל תא ותא, מזכירה לה. זה היה התבלין הסודי שלה, של הצלחה.
