"לא, לא, לא!!!" איזון כמעט דפקה את הראש בדוכן המנצחים שלה. הצלילים שהפיקה התזמורת שלה היו רחוקים מלהיות נעימים לאוזן ממוצעת. נו, על מי היא עובדת? זה היה פשוט זוועה.
לאחרונה, הקולות הנמוכים היו חזקים כל כך עד שאיזון הייתה צריכה לתקוע אצבע באוזנה. שלא לדבר על המיגרנה. היא לא הייתה מסוגלת לשמוע עוד את הקקפוניה שהפכה להיות התזמורת שלה. היא חשבה לקיים חזרה נוספת אבל למי זה יעזור? הקולות הנמוכים השתלטו על כל חלקה טובה. הפכו את המנגינה הנפלאה שלה לפסקול של סרט אימה מעורר פלצות.
איזון ידעה מזמן שהיא צריכה להביא עוד קולות גבוהים לתזמורת שלה, שיאזנו את המנגינה, שיגרמו לה להיות מה שהתכוונה להיות, אבל מסתבר שלא היה פשוט למצוא אותם. קולות גבוהים היו מאד מבוקשים כנראה, היא לא הצליחה למצוא אותם בשום מקום.
וגם אם הצליחה כבר להביא איזה קול גבוה, או אז הקולות הנמוכים היו ממהרים להשתלט עליו, שלא לומר להפחיד אותו למוות, עד שהיה בורח משם מבעתה.
הקול הגבוה האחרון שהצליחה להביא ברח משם אחרי שעתיים. למזלו היא הגיעה בזמן, רגע לפני שהתחילה החזרה והצליחה למשוך אותו מתחת לקולות הנמוכים שהתיישבו עליו. לא היה לו צ'אנס. הם היו גוררים אותו מטה מטה, ועל הדרך מוציאים אותה מאיזון. הם היו מבריחים את הקול הגבוה החדש בלי מאבק בכלל. לפעמים הספיק רק צליל אחד, חתיכת הגה ולא פעם גם קצה מבט בשביל להבריח אותו.
מאיפה היא תביא עוד קולות גבוהים?
*******
הקול הגבוה החדש שהגיע לחזרה סידר את מכנסיו והביט שוב בקלסר התווים שאיזון הניחה לפניו.
לזכותה יאמר שהיא סיפרה לו על המצב בתזמורת, אם כי יש מצב, שהיא קצת עידנה את התמונה. ממש קצת, טיפ טיפונת. בכל מקרה יכול להיות ששכחה להזכיר את מספרם הרב של הקולות הנמוכים וחיבתם היתירה למשחקי כתישה והורדות.
היא הייתה בטוחה שהוא יברח מיד, וכבר חיכתה להודעה אבל הקול הגבוה החדש לא ברח.
החזרות הפכו לזירת קרב. הקולות הנמוכים איימו עליו, צחקו עליו, זלזלו בו – אבל הוא המשיך בשלו. לא ויתר. הוא ידע שכל מה שהוא צריך לעשות זה רק להתאמן.
להתאמן עוד, ועוד ועוד.
להתאמן בלהשמיע את הקול שלו, להתחזק, לתת קונטרה.
הוא החל להגיע קצת יותר מוקדם לחזרות, קצת יותר מהר, ובמהלכן התאמן על עוצמת הקול שלו – הרי לא הביאו אותו בגלל העיניים היפות שלו, הלא כן? לפחות לא רק, שכנע את עצמו. הוא ידע שהוא צריך להוכיח את עצמו והחל להדהד את קולו הגבוה בכל פעם שהקולות הנמוכים השמיעו את קולם. האחרונים היו אולי רבים יותר, חזקים יותר, אבל הוא לא התכוון להיעלם.
הוא היה אחד, קטן אמנם, אבל בדיוק כמו איזון, גם הוא ידע מה יכול לעשות קול אחד גבוה לתזמורת, למנגינה.
היא הייתה מופתעת פעם אחר פעם כיצד הייתה משתנה המנגינה באחת, כשהקול הגבוה היה משמיע את קולו. ההיכל שלה היה רוטט אז, קרן שמש מאירה הייתה נכנסת דרך הצללים והקירות כולם כאילו היו שרים איתם. הקולות הנמוכים עדיין שלטו, אבל איזון החלה להתמלא טיפת אופטימיות זהירה, אולי יש עוד תקווה לתזמורת שלה אחרי הכל.
********
מחיאות הכפיים הסוערות הרעידו את המערכת. כולם עמדו על רגליהם, ורדים נזרקו אל הבמה. שריקות חתכו את האוויר וההתרגשות הייתה גדולה כל כך, מדבקת ממש.
איזון עמדה מולם נרגשת, בקושי מצליחה להסדיר את נשימתה. היא השתחוותה פעם אחר פעם אל מול מחיאות הכפיים הסוערות שלהם, מוחה דמעה של התרגשות.
זאת הייתה אחת ההופעות הטובות שהיו לה.
הקול הגבוה הקטן הזה התעלה על עצמו ברמות שכלל לא ציפתה.
הוא האיר בקולו, זהר במהותו, הפנט בגובהו.
המנגינה הייתה מדויקת כל כך, צליליה הדהדו לכל עבר, מילאו את הלבבות.
הקולות הנמוכים עשו את שלהם, אך הוא- הוא התעלה מעל כולם.
כולם חיכו להדרן,
ולאחריו עוד אחד
ועוד אחד.
והוא לא אכזב.
הצלחת ערב הפרמיירה, הופעתו הראשונה, חיזקה את הקול הגבוה לאין שיעור.
מאז, תמיד היה הראשון להגיע לכל חזרה, ממהר להתייצב בגרון חם ומכוון, מוכן להשמיע את קולו.
לא משנה כמה קולות נמוכים היו שרים סביבו, קולו היה מתעלה על קולם, משנה את המנגינה מקצה אל הקצה ומרטיט את הלבבות כולם.
