אחד מתחביביה המרכזיים של התלבטות היה לעמוד שעות מול הראי ולהתמוגג. "אני מאוהבת! כל כך מאוהבת!" הייתה מתמוגגת מול הראי, חושבת שעוד מבט אחד והיא לא תוכל להכיל את כל האהבה הזאת שהייתה נשקפת אליה. היא הייתה כל כך מאוהבת בעצמה, עד שלא פעם העולם כולו היה נעלם, הזדקק לנקודה אחת – היא עצמה.
מעבר לאהבה העצמית הזאת, התלבטות פשוט אהבה להתלבט. כך לפחות הייתה משכנעת את עצמה, עד שלבסוף היא פשוט האמינה בזה. זה היה יכול להיות נהדר, אלמלא התלבטות לא הייתה מסוגלת לעזוב את המראה. היא הייתה מחליפה אינספור לוקים, מתלבטת מה להחליט. כל אחד נראה לה יותר יפה מקודמו, ורק גרם לה להתלבט שוב, ושוב, פעם אחר פעם, ואגב כך להישאר תקועה. בבית. מול הראי.
עם הזמן, היא כבר לא עקבה אחר מספר הימים שרגלה לא דרכה מחוץ למפתן הדלת. היא הייתה עסוקה בלהחליף עוד זוג נעליים, או להתלבט איזה כובע לחבוש עם אותה הנעל, עד שהיו עוברים עליה ימים שלמים מול המראה. הכל נראה לה יפה כל כך, עד שהיא פחדה שלא יהיה יפה מספיק. היא הייתה מתישה את עצמה בהתלבטויות, עד ששכחה בכלל מה היא רצתה מלכתחילה, למה רצתה בכלל להתלבש, ועד ששכחה שיש עוד דברים, שהעולם ממשיך כמנהגו שם בחוץ. אותו דבר בדיוק, רק בלעדיה.
היא הסתגרה בבית ולא יצאה ממנו.
שני חבריה, ספק א' וספק ב', היו דואגים לה לאספקה קבועה של מזון, אם אפשר היה לכנות כך את ערימות המזון המהיר שהיו משנעים לדירתה, ואגב כך גם ייתרו כל תזוזה שלה מהמקום.
בגלל שהיא לא יצאה מהבית, הם היו מארגנים אצלה מסיבות, חושבים שזאת דרך נפלאה להכניס אליה את העולם פנימה. אם היא לא יוצאת, לפחות שהוא ייכנס. זה לטובתה, היו משכנעים את עצמם וכבר מסדרים את
אינספור בקבוקי השתייה על השולחן. המסיבות האלה היו אמנם מאפשרות לה לדפוק הופעה אבל גם היו פרועות מאד, פרועות מדי, כמו שני הספקות האלה, שהזמינו אליהם עוד ספקות כמוהם. עד השעות הקטנות של הלילה היו נמשכות המסיבות הללו, רוויות אלכוהול ואגו, וספקות היו רוקדים את עצמם לדעת, מכתרים אותה משני צידה – מסובבים את חולצתם מעל ראשה ונצמדים אליה באופן שמצריך מקלחת לאחר מכן.
******
בוקר אחד, יותר נכון צהריים, אחרי עוד ליל הוללות, התלבטות התעוררה וניסתה לקום, אך מיד נמשכה לאחור – ספקות, הלומי שיכר וכוח, היו קשורים אליה מכל צד. היא לא הצליחה להיזכר איך היא הגיעה למצב הזה. הרצפה הייתה מכוסה בבקבוקים ריקים ואינספור פרטי לבוש, שהגיעו אפילו לנברשת מעליה.
התלבטות הייתה חייבת ללכת לשירותים, אבל הספקות המעולפים לצידה היו כבדים כל כך, שהיא לא הצליחה לזוז.
זיעה קרה ניגרה ממצחה. הלחץ נתן אותותיו בכל תא ותא בגופה, ובעיקר בשלפוחית שלה שצעקה שאם היא לא משחררת עכשיו אז אוי ואבוי מה שיהיה פה. התלבטות שכבה שם, לבושה טיפ טופ אבל לא הייתה מסוגלת לזוז. פתאום היא קלטה שהיא כבולה.
דמעות גדולות התערבבו עם טיפות הזיעה ושטפו את פניה. תחושת בחילה גדולה עלתה בה, שרק התגברה כשהביטה סביב, תפאורה מושלמת לתחושת הקבס שלה. הכל הרגיש לה ריק כל כך, למעט השלפוחית שלה, כמובן.
כנועה, נשכבה לאחור. היא לקחה נשימה ארוכה והתבוננה בתקרה. משהו דקר אותה בגבה והיא זעה באי נוחות. היא החלה לנוע ככל שיכלה, בוירטואוזיות מרשימה למדי שהפתיעה אפילו אותה, וגילתה זוג מספריים. גם אותם היא לא ממש זכרה, בטח לא איך הגיעו לשם, אבל זה לא היה משנה. היא המשיכה לנוע וכל תזוזה שלה קירבה אותם יותר אל כף ידה עד שהצליחה לאחוז בהם. היא גזרה ביד רועדת את הקשר בינה ובין ספק א' וחזרה על אותה פעולה עם ספק ב'. היא ניתקה אותם ממנה. קלילות פשתה בה לפתע, מין תחושת חופש, שמיד הצליחה להעמיד אותה על הרגליים ולשגר אותה תיכף ומיד לשירותים. אך, כמה משחרר זה היה.
היא ישבה בשירותים ולא הייתה מאושרת ממנה. אכן, חייכה לעצמה בהסכמה, אין שמחה כהתרת ספקות.
היא הורידה את המים ומיהרה להתלבש.
זה לקח לה שנייה וחצי בדיוק. היא אהבה את כל הבגדים שלה, אז מה זה משנה מה תבחר? היא שלפה חולצה ומכנסיים וכבר הייתה לבושה ומוכנה.
היא לקחה את המפתחות, הרכיבה את משקפי השמש הגדולות שלה ולקחה את הארנק והתכוונה לצאת החוצה לקניות. לקנות אוכל, אמיתי, לא כזה שמגיע באריזת קרטון שמנונית.
בדרך החוצה היא העיפה עוד מבט בראי הגדול שלה. היא הרימה לרגע את המשקפיים והיישירה מבט לבבואה שנשקפה אליה. היא נדהמה לנוכח הדמות שהביטה אליה חזרה. זאת הייתה היא, אבל אחרת. הדמעות שנשרו מעיניה סיפרו לה ששנים היא בכלל לא התלבטה, ולא אהבה כלל להתלבט, היא ידעה את כל התשובות, את כל הבחירות, היא פשוט פחדה. זה הכל. ועכשיו, הפחד הזה, כשיצא ממנה החוצה, כבר לא היה מפחיד כל כך.
היא שלחה נשיקה קטנה באוויר לבבואה שהתבוננה בה נדהמת חזרה, פתחה את הדלת ויצאה מהבית. היא לא תיארה לעצמה כמה נעים ירגיש חום השמש על אורה, היא לא זכרה עד כמה נעים להתהלך בעולם חופשייה.
