העולם מלא בשפע, שפע של ידע, שפע של תאוריות, שפע של אמונות, שפע של דעות, שפע של אנשים. השפע הזה, בד בבד עם היותו מבורך, יצר עבורי עומס קוגניטיבי אדיר. למרחב מודעות הגעתי מתוך אמונה גדולה ביכולת שלנו כבני אדם להתפתח ולעשות שינוי. ברוח זו התנהלתי כמטפלת פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית עוד טרם הכרתי את המרחב.
עם זאת, לראשונה בחיי, חשתי כי משהו בי ביקש לעצור את השצף, את עומס המחשבות, הדעות, ה"ברור" וה"צריך" ועוד ועוד ולקחת צעד אחורה.
הייתי רוויה בהרבה טוב: עברנו עם המשפחה לשליחות בארץ זרה. סיימתי מחקר הבודק טיפולים פסיכואנליטיים לילדים שעברו טראומות מוקדמות בדרך לדוקטורט שלי, הייתי מלאה בסיפוק מהתכנים והידע שצברתי. עם זאת החסר היה נוכח: הייתי רחוקה פיזית מהוריי ואחיי, מהחברות התומכות, נפרדתי מטיפולים וממטופלים שהיו קרובים לליבי ומהקהילה היקרה לי במושב בו גרנו. ליד כל החסר הזה היו את אישי וילדיי האהובים, אשר בהחלט מילאו מאד, אך באותם הימים הרגשתי את הריק: הם היו הולכים כל יום, מי לגן, מי לביה"ס ומי לעבודה החדשה, והיו בעצמם זקוקים להרבה תמיכה מצידי כדי להתאקלם: מי לעזרה בשיעורי הבית, מי לחיבוק כי קשה ומי לארוחה דשנה שממלאת את הנשמה. ואני שאלתי שאלות נוקבות: למה אני חווה חסר כשיש כל כך הרבה "יש"? למה תחושת הסטרס והעומס כשבעצם אני ללא המחויבויות השגרתיות? מה באמת מעמיס עלי ומכביד על מצב הרוח?
ללמוד מניסיון על פי ביון:
ויליפרד ר' ביון ( 1897- 1979) הינו פסיכואנליטיקאי בריטי, נחשב לממשיכם של פרויד, קליין וויניקוט, אך גם שונה מהם. מבקריו מתייגים אותו כמיסטיקן וכמי שמאמין בכוחות עליונים ודתיים. הוא הניח הנחת בסיס המוסכמת בתאוריה הפסיכואנליטית, כי הקשר הראשוני אם- תינוק, הינו אב- טיפוס ליחסים בין האדם לסביבתו ובין האדם לחלקים השונים בו. ביון המשיג את תהליך התפתחות החשיבה האנושית דרך מודל המתייחס למערכת העיכול של התינוק. לפי ביון, התינוק האנושי גדל כגור אדם חסר ישע ולא בשל. עוד קודם לתהליך ההבנה שלו והיכולת לבטא את מחשבותיו במילים, הוא רואה את מחשבותיו כדמיונות "פרוטו מחשבות" כלשונו של ביון, אשר בראשית ההתפתחות כוללות גם פחדים ראשיתיים פרימיטיביים ונורמטיביים. כדי להתמודד עם החרדות הראשוניות הללו, ובהתחשב בעובדה שהינו עדין חסר באותו ציוד מנטלי היכול לעכל החוויות בעצמו, הוא זקוק לאימו אשר תוכל לקלוט את פחדיו ולעכלם עבורו. לאחר שיעובדו חרדותיו על ידה, היא תוכל להחזיר לו אותן במטרה להרגיעו ולאפשר לו להיות פנוי להמשך גדילה והתפתחות.
האם, בתחילת ההתפתחות מזהה בחושיה המחודדים את הוויות/חרדות תינוקה, למרות שאינן בעלות צורה מוחשית. היא בעלת התפקיד של התמרת התכנים המאיימים, היא הנותנת משמעות וייצוג למסרים הגופניים שהתינוק מביע. מתוך תהליך קליטתה את החוויות המאיימות, היא מאפשרת להן להדהד בתוכה, מעכלת אותן עבור בנה או ביתה ומחזירה להם אותן כדבר נסבל יותר. למשל כאשר התינוק הקטן מרגיש כאב בטן היכול להפחיד אותו, הוא חסר שקט ובוכה, אימו מזהה את מצוקתו, מתחברת אליו ואל עצמה ומנסה להבין מה הוא אומר לה, היא משתתפת אתו בקליטת הכאב, מחבקת אותו ואף מייצגת החוויה כפי שמבינה במילים כמו אומרת "זה מציק כשכואבת הבטן" (תהליך הסמלה). בתהליך זה התכנים המאיימים, שגרמו סבל לתינוק הנקראים על- פי ביון "אלמנטים בטא", מושלכים אל אימו, מעובדים ועוברים התמרה מ"אלמנטים בטא" ל"אלמנטים אלפא". משמע, כעת הם נסבלים יותר על ידי התינוק והוא מצליח לעכלם. האם, שהיא הדמות המעכלת, מופנמת והופכת בהדרגה ליכולת הנפשית של האדם לחוות את אותה "אמת רגשית" ולהאמין שבמידה והוא ייתן לה מקום, גם אם היא כואבת וקשה, הוא יוכל לצמוח ממנה. מה שביון מכנה "למידה מתוך ניסיון". כמו כן, האדם מפנים כי אינו לבד בעולם ויש תמיד מי שנמצא שם אתו.
כאשר זה לא קורה ובמידה ולא היה מי שעיכל זאת עבור התינוק, המצב דורש התייחסות טיפולית שונה, אשר לא נעסוק בה כעת.
ביון, סבר כי סיטואציית הטיפול בין מטפל למטופל נשענת על התהליך שתואר מעלה של מעבר מאלמנטים בטא לאלפא, בין האם לתינוק. לדבריו, מטרת המטפל והמטופל בטיפול היא להתאחד עם ממד ה-O. הכוונה לממד שלא ניתן להבהירו במילים, זה למעשה היסוד האלוהי, האין סוף, האמת המוחלטת. זהו הרטט שהאם מנסה לתפוס בחושיה ולמרות שמתבהר, עדין נשאר סתום בחלקו. כדי להגיע אליו ביון מורה כי עלינו להתרוקן מ"זכרון ומתשוקה" ולהיות באמונה שלמה באותו לא נודע, אינסופי וחסר צורה.
ביון מציע כי ה"אמת המוחלטת" הנ"ל נמצאת בלא מודע של המטופל, הוא המומחה לתת המודע שלו, המטפל שם רק כדי לעזור לו בפענוח שלו. כדי להצליח לעשות זאת על המטפל להתרוקן מידיעותיו, מהגלוי במציאות, וכן לשחרר תשוקה לפרשנות כזו או אחרת, מרצייה להשיג משהו מסוים. כל אלה מצמצמים את היכולת של המטפל לתפוס את החוויה, עליו רק להתמסר ולהתחבר לאותה אמת אינסופית, אלוהית, אנרגיה מורגשת אך לא מוחשית, המזמנת לגילוי, התפתחות וצמיחה. כמו אותה אם קדמונית המטפל והמטופל צריכים לאפשר לעצמם לחוות את החרדה, הכאוס, לאפשר לסבל להחוות. עליהם להיות סבלנים לחקירה עמוקה של הדפוסים והחסמים, חקירה הנקייה מרעשים חיצוניים, ובכך להיות כצופים. אלו מעין איכויות של מדענים, החוקרים תופעה לעומקה ולרוחבה, אך בתוספת החוויה והאמונה כי מתוך החיבור ללא נודע האינסופי, האלוהי, תגיע ההארה שתוביל להתפתחות.
ובעצם, נתבקשתי להביא את הדומה והשונה בין המודלים: "הלמידה מתוך ניסיון" ב-O של ביון והמטאיזם של פריידי מרגלית. לטעמי שני ההוגים מטרתם לטפל בעולם הפנימי האינסופי, לחקור את תת המודע המשמר את הדפוסים והמנגנונים המעכבים ואת הרטט הפנימי המוכר לתינוק עוד מינקותו. שניהם מאמינים כי כאשר האמת תתגלה כתובנה וחשוב מכך תחווה על- ידי האדם, הוא יוכל לצמוח מכאבו.
ובכדי לעשות סדר, שלושת עקרונות הבסיס של המטאיזם מניחים כי:
- אין כלום בחוץ
- דע את עצמך
- שינוי קטן בפנים, שינוי גדול בחוץ
המטאיזם דוגל כי הכח כולו הינו בידי האדם שבתוכו שוכן החלקיק האלוהי הגבוה. הסבל הוא "כשליח" של כוח עליון ומטרתו להביא להתפתחות. האדם הוא הריבון של תת המודע שלו ובעזרת כניסה פנימה, חקירה יסודית של המנגנונים המעכבים שלו, בחירה לוותר עליהם, הוא יחזיר לעצמו את האחריות ויוביל לשינוי.
ביון מאמין שתוך כדי הטיפול, מתוך חיבור המטפל והמטופל ל-O, לשדה המשותף, לאינסוף, לאמת המוחלטת ותוך ויתור על הידוע והברור, יובנו הדפוסים המעכבים ותקרה הצמיחה. כל גישה למעשה מציעה את הכלים המייחדים אותה. בפסיכותרפיה זה קורה דרך קשר מטפל ומטופל אשר בתוכו יש טכניקות שונות (כמו למשל פירושים, העברה נגדית, הזדהות השלכתית ועוד) אשר מובילים לתובנות ולהתמרות. ובמטאיזם ישנם כלים עוצמתיים לחקירות עומק וחיבור תודעתי כמו: חקירת הרטטים ביהלום, החיבור למדיטציות, גלי גמא ופרוטוקולים שונים המובילים את האדם לחיבור ובחירה האם רוצה לקחת אחריות ולהתמיר.
למרות השוני בכלים, לשתי הגישות אמונה זהה כי במצב בו האדם יסכים לחוש את סבלו, בסבלנות ייצור תצפיות באופן פתוח וחסר פניות, יחקור את דפוסיו המעכבים מתוך אמונה בחיבור שלו עם השדה האינסופי, הגבוה, האלוהי/האם הרוצה בטובתו, תגיע התשובה שתוביל להתפתחות.
ואני חושבת על הדמיון בין ביון מאבות אבותיה של הפסיכואנליזה אשר נדחה לפני שנים מהמיליאה הפסיכואנליטי בשל האשמות שהינו מיסטיקן, ועל פריידי הלהטבי"ת שמגיעה ממשפחה חסידית ונשענת כל כולה על רוח גדולה, על יהדות וקבלה. ועלי. על כמה קשה היה לי לצאת מאזור הנוחות שלי. על איך בהתחלה אפילו ביני לבין עצמי התקשיתי לתת מקום לרוח. על הגדולה שבזכות העבודה הפנימית והתודעתית, השהייה בכאב וברטט החסר, לקיחת האחריות על ההחסרה שאני עושה לעצמי בעצמי, יכולתי להבין שזהו האוטומט שלי ולהאמין שהידע הרחב שצברתי משך שנים וניסיון החיים שלי חקוקים בתוכי ומשמשים לצמיחתי. בזכות התהליך, שלא היה קל יש לומר, הכלי שלי למד להתרחב ולחבר גם את מטופליי לעוצמות הגלומות בהם, למרות החסר שלכאורה ניבט במציאות ההולוגרפית שלהם.
האמונה והליבידו, יצר החיות והשמחה שבי, הינם התוצר של תהליך הגדילה שעברתי השנה. זה לא נס, זו מתודולוגיה המתווה את הדרך לעבודת האדם על עצמו. כאשר האדם באמונה, הוא חש שחרור ובטחון, סומך על הממד הגבוה בעצמו אשר מוביל אותו להאמין כי גם האתגר הבא שיגיע נועד לצורך התפתחותו.
לפני סיום, אני רוצה להאיר עוד נקודה חשובה במטאיזם. לאורך הדרך פריידי, דבורה, דינה, חברי לקבוצות השונות ואני, גם אם חשבנו אחרת, יכולנו לערוך שיח ובכנות להרהר באמיתות השונות שלנו. לא היה שם מקום לאגו ולהתנצחות אלא קבלה של מגוון הקולות, עוצמה שנבעה מתוך שילוב הכוחות בשותפות מלאה. הכל במטרה להרבות טוב עבור כל אדם, זוהי שליחות שעבורי היא מאד מרגשת. אני מאמינה כי זהו עוד עיקרון לא רשמי אך חרוט על דגל המרחב: קבלה של כל החלקים, שותפות ואינטגרציה בין כול הכוחות של כולנו.
לירז סמיש – עו"ס מ.א קלינית, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית, מטפלת בשיטת המטאיזם וחוקרת.
רוצים להתנסות בטיפול בשיטה? לחצו כאן לפרטים ובואו לייצר לעצמכם גן עדן עלי אדמות!
