לאחרונה, החלו להתקבל במערכת לא מעט פניות לגבי תקלות. עוד ועוד פניות נכנסו, חלקן מסומנות אדום, מתריעות על בהילותן, אבל תשוקה תהתה איך אף לא תלונה אחת הגיעה אליה. גם כי היא הייתה פנויה, אבל בעיקר – כי הייתה אשת מקצוע מ-ע-ו-ל-ה. חשמלאית מוסמכת, מהשורה הראשונה! אבל משום מה אף לא חשב שנדרשת פה חשמלאית לתיקון הבעיה.
את כל התקלות היו מפנים לאיזה כלבויניק, קבלן שיפוצים כללי, לפעמים למעצבת פנים, והיו מקרים שעברו בכלל למתכנתים שעמלו על כל מיני קודים מסובכים שאיש לא הבין חוץ מהם. משום מה, אף אחד לא חשב להיעזר בה.
תשוקה, שעברה על דו"ח התקלות מדי יום, לא הבינה איך יכול להיות שהתלונות הללו לא הועברו אליה, הרי בשנייה הייתה פותרת אותן, בקלות, באפס מאמץ. "בסופו של דבר, הכל, אבל הכל עניין של חשמל", נאנחה לעצמה.
היו שנים שהיא הייתה עסוקה בלי סוף. שנים נפלאות, יש לומר. היא כל כך אהבה את העבודה שלה, נהנתה לפתור תקלות, לחבר חיבורים, להאיר בכל פעם שנפל השלטר, שכלל לא הבינה איך הגיע סוף יום בכל סוף יום. הזמן עף, כאילו כלל לא היה קיים, והיא הייתה חיונית ונמרצת, כאילו לא פתרה בעיות חשמל כל היום, כאילו לא עבדה בכלל.
הרגע האהוב עליה ביותר היה הרגע בו הייתה מחברת את הכבל שלה, כבל התשוקה שלה, ורואה כיצד החלה לזרום תשוקה בצינורות. זה היה רגע מיוחד מאד בו הכל נדלק, החשמל חודש. וואו, איזה דבר זה היה. ברגעים האלה היא הרגישה שהיא ואלוהים הם ככה, שהיא מרחפת כמה צעדים מעל פני הקרקע, שהיא עפה, שהיא בעצמה חשמל. אלו היו הרגעים שהכל נדלק במערכת – כל החסימות שעוד נותרו נפתחו מעליהן, כוחות מחודשים עלו; אלו היו רגעים שהמערכת הרגישה שהיא יכולה לטרוף את העולם, לכבוש פסגות, לצלוח נהרות. ואכן כך היה.
אך לאחרונה, כאמור, כבר לא קראו לה. אפשר להסתדר ללא חשמלאית, הם אמרו, אז קצת חשוך, מה קרה? אז העייפות גוררת מטה כי כל המצברים מתרוקנים, אז החלומות מתנדפים להם, ואיתם גם הטעם, והריח, והכוח, כי איך אפשר בכלל בלי זרם של חיים, נו, אפשר להסתדר, ואפילו לחיות כך חיים שלמים, הוחלט במערכת.
הם לא הבינו שחשמלאית, ועוד אחת מוסמכת כמו תשוקה, היא לא משהו שכדאי לזלזל בו, ובטח שחשמל אינו מותרות. הם לא הבינו עד כמה חיים בלעדיה משולים ללא חיים בכלל, שאם אין חשמל שזורם אז כלום לא זורם, שמצבורי האנרגיה הולכים ומתרוקנים בלי להתמלא. תשוקה כבר התכוונה לארוז את כל הציוד שלה, לערום אותו על הטנדר ולהתחפף משם, עד שלפתע הבחינה בהתארגנות קטנה, כמעט שולית, על אם הדרך. במבט נוסף היא גילתה את שמה מתנוסס על השלטים. "תוחזר התשוקה לאלתר!" וגם "אין חיים ללא תשוקה", ו"לא נסכים!" לצד לבבות שבורים מצוירים בצבע טרי.
המומה החלה לנסוע לאט עם הטנדר שלה, כשהבחינה בעוד ועוד התארגנויות כאלה לצד הדרך. כולם צעקו את שמה, צועקים שלא יוותרו עליה, שאין טעם בלעדיה, שאין דלק. היא מחתה דמעה מקצה עינה.
ההתארגנויות הקטנות הפכו מחאה גדולה, פה אחד, צעקה גדולה.
"אין חיים ללא תשוקה".
כנראה גם מישהו למעלה סוף סוף הבין.
"את פנויה?" היא קיבלה טלפון מפתיע מההנהלה. "פשוט יש עבודת תשתית די גדולה, צריך לחבר מחדש את החשמל, להדליק את האור, דרושה חשמלאית מוסמכת…".
"תנו לי לבדוק רגע", חייכה תשוקה לעצמה ועשתה אחורה פנה. בכל זאת, עבודה גדולה עמדה בפניה. היה לה חשמל להדליק.
