אני חושב שאני מכיר לא-רע בכלל את ההקשרים הרוחניים של שפע, אבל היום עלתה בי מחשבה חדשה על שפע. אותה מחשבה שעד כה לא עברה בראשי, לקחה אותי למחוזות הילדות שלי, ובעצם לתקופת הילדות של כולנו.
במשך דקות ארוכות עלו בי זיכרונות בהם הרגשתי כילד שהכל פתוח עבורי, שהעולם הוא באמת כמו שפריידי אומרת 'מגרש משחקים' העומד לרשותנו. יש איזו תקופה קצרה בילדות בה מתאפשרת לנו התנסות פשוטה, ראשונית ולא מחייבת עם העולם שסביבנו. אני זוכר שאצלי זו הייתה תקופה בה היה לי את האישור לשחק כדורסל, במקביל לפסל בקרמיקה, ובשני המקרים להיות מחובר ללב.
ומה קורה בתום אותה "תקופה קצרה בילדות?"
בסוף חלון הזמן הזה נכנסו לחיינו מסרים מהסביבה המפרטים עבורנו את אשליית המותר והאסור, את מה שלגיטימי ומה שאינו. לפעמים אלו הגיעו ב'עסקת חבילה' עם עונשים קונקרטיים וסימבוליים. עונש סימבולי זה למשל בושה.
בשלב הבא של התבגרותי כבר הפנמתי שעליי להתבייש ברגש, ככה זה היה עבור גברים צעירים, אך חופש הפעולה שנלקח מאיתנו הוא חוצה מגדרים.
אני זוכר שחברת ילדות שלי הפסיקה לשחק כדורסל (למרות שהייתה מעולה ונהנתה מזה מאוד) כי נאמר לה שוב ושוב שאם היא תמשיך לשחק כדורסל זה "יעשה לה גוף של גבר". אז היא הפסיקה. אני חושב שוויתרנו על לא-מעט מעצמנו כשהלכנו אחרי אותם קולות שיפוטיים מהסביבה שהקיפה אותנו, וכנראה שלא היה ניתן אז אחרת, אבל כעת עלינו לעשות את התנועה ההפוכה מצמצום, עלינו להתרחב מחדש לתוך שפע הרצונות החבויים המתקיימים בנו.
כמה נעימה המחשבה לחזור למרחב הפתוח של עצמי חופשי שכל העולם עומד לרשותו, אך יש פה אתגר שעלינו להסכים לו. המכשול בדרך לשפע הזה הוא ההסכמה להיות פגיעים. מדוע פגיעים? מפני שהחזרה לחקור את רצונות הלב, להתנסות בדברים חדשים וללכת אחרי עצמנו ולא אחרי אחרים- דורשת מאתנו אומץ להתמודד עם כל רגש "שלילי" שיעלה בתוכנו, כמו למשל הבושה שכתבתי עליה.
היה עליי להסכים לעבור דרך תחושת הבושה על היותי גבר שכל עולמו סביב ענייני הלב, הרגש והרוח. בשביל לצאת מהצד השני חזק ואמיץ יותר מתמיד הייתי צריך להסכים להיות פגיע מול הקולות המנמיכים, הפנימיים והחיצוניים.
שפע של אינטימיות רגשית הוא הדבר שהכי ממלא אותי כיום.
מהו השפע שהלב שלכם מבקש?
ולא פחות חשוב, האם תהיו מוכנים לעבור באומץ דרך הפגיעות בשביל לקבל את השפע אותו אתם מבקשים?
