מי אנחנו מאחורי מסכת הגבריות?
היה לי מורה שבהשאלה למילותיו של חיים גורי, תיאר את מסיכת הזהות הגברית "כגבריות אפורה, עקשנית ושותקת". את ההזמנה לעטות על עצמנו את המסיכה החונקת הזו, קיבלנו אי אז בילדותנו ואמצנו בלי לשאול שאלות מיותרות.
עוד לפני הקידוד, פריידי דיברה על המסיכות שעזרו לנו להתאים את עצמנו לנורמות החברתיות, מסיכות שסייעו לנו להסתגל ודרכן רצינו להרגיש חלק מהקבוצה, להיות אהובים. באותה נשימה פריידי דיברה על המחירים שאנו משלמים כשאנחנו בוחרים להסתיר את מי שאנחנו באמת. חשבתי לעצמי על האופן בו שנים רבות היינו עסוקים בלדקלם איזה שקר לעצמנו ולאחרים, כך שהאמת הפנימית שלנו נחבטה שוב ושוב, כאילו מדובר בפעולה אגבית.
קידוד חשיפה ואותנטיות הביא עמו הצפה והכרה בשלל המסיכות שאני שם עם עצמי- כילד, כבן-זוג, כחבר, כמטפל, וגם כגבר. יש אינסוף מסיכות, אבל אלו המרכזיות שבחיי. המסיכה של ארז "הילד המושלם" היא מסיכה שאני מכיר מקרוב, כבר עבדתי איתה רבות בהקשרים של ריצוי. בילדותי ובהתבגרותי איבדתי את עצמי תכופות בתוך המסכה הזו. היום אני לא ילד, אני כבר גבר ( עד לא מזמן כשהיו פונים אליי ב"גבר", הייתי מסתכל לצדדים להבין למי הם פונים?)
ביום החמישי לקידוד יצאתי ליומיים של מעגל גברים בחווה ליד בית-שמש. המשתתפים הם מנחי מעגלים, סוג של מאסטר מיינד בו אנחנו נפגשים אחת לכמה חודשים. מעגל גברים ביסודו של דבר מעודדים שיתוף רגשי, דבר המערער באופן ישיר על המסיכה הגברית של 'יכולת רגשית מוגבלת '.
הקבוצה מעצם היותה, מאתגרת את המסיכה הגברית המוכרת שמציגה דיבור רזה, דל, כמעט קליני, של המתרחש בעולמנו. לימדו אותנו לפחד מקשרים קרובים עם גברים אחרים, שמא נתפס "בקלקלתנו", ברגישותנו ופגיעותינו. כך שנותרנו רוב הזמן אפורים, עקשנים ושותקים. היום אנחנו כבר בתהליכי שינוי, אנחנו חייבים את זה לעצמנו.
חוכמת המעגל לוקחת את הקבוצה כל פעם לנושא אחר, השיח הפעם הלך לנושא של 'מיניות'. אולי הנושא האינטימי מכולם. התקרבנו לסיום היום הראשון, השעה כבר הייתה אחרי אחת-עשרה בלילה וידעתי שבחצות אנחנו מסיימים את הסשנים להיום. זעתי על הכורסא בה ישבתי כי ידעתי שהזמן הולך ואוזל, שאני בקידוד אותנטיות וחשיפה, ושאם לא עכשיו אז מתי?
החברים בקבוצה הם גברים שמכירים אותי לעומק, כולם שם יודעים את הפרטים היבשים של הזהות המינית שלי, אבל מעולם לא פתחתי מולם את תחושת החריגות שמכה בי תכופות במעגל. החריגות הזו הורגשה אצלי ביתר שאת בתרגיל המגע שקדם לסשן. שיתפתי את הקבוצה שאני מבין שבתרגילי המגע הם מרגישים נבוכים, מאותגרים נוכח האינטימיות, אבל אצלי הכל מועצם. הייתי הגיי היחיד במעגל, ובראשי לא הפסקתי לתהות האם נוכחותי מאיימת על מי שעובד איתי? האם עצם משיכתי המינית, מפריעה למי שבתרגיל איתי? חשפתי את כל השאלות הפנימיות הללו מולם, ונתתי לזה נוכחות במעגל. התפתחה שיחה כנה ואוהבת סביב הנושא. זה היה מרפא.
אני חושב שהבנתי משהו חשוב על אותנטיות וחשיפה. כל עוד שמתי על עצמי מסיכה של התאמה לסביבה הסטרייטית הגברית, ודרכה התמקדתי באופן בלעדי בנקודות ההשקה בין עולמי לעולמם של גברים אחרים. חשבתי לתומי שזהו הדבר שמייצר את החיבור ביננו. אך הקידוד חידד לי שהצהרה ברורה של האמת שלי, וביטוי חיצוני התנהגותי של האמת הזו, הם אשר יאפשרו לי להיות בחיבור אמיתי למי שמולי. זה אפשרי להיות מחובר לקבוצה דווקא מתוך תחושת החריגות, להיות חלק בלתי נפרד על אף ובזכות השוני, פשוט בזכות האמת האותנטית החשופה.
כשאני מביא את האמת הפנימית שלי אני בעצם מאפשר לאחר לפגוש את האמת שלו , ולהביא אותה. זהו המתכון לחיבור בר-קיימא, ולקשר רגשי קרוב ואמיתי.
