סיימתי יום אחרי כולם את תרגול 'להדליק את האור'. שמונת ימי הקידוד התאפיינו בהצפות שעלו בתוכי כמו גל גדול, ותוך זמן קצר הותמרו ודעכו אל תוך שקט האמונה. האם ההתמרה נעשתה מהר מידי?
בשבוע שהיה שניים מהחברים הקרובים לי ביותר היו במרתפים, יצרו איתי קשר מהמרחב החשוך, ובשיחות איתם לא הצלחתי להדליק עבורם את האור. לא התאפשר לנו לייצר דיאלוג שמעלה את התדר. כל פרספקטיבה גבוהה נפלה על אוזניים ערלות, כל שיחת טלפון הייתה רק הזמנה לשהות איתם בחושך. נותרתי מתוסכל.

אנחנו כבר יודעים שכולם שיקופים שלנו, כך שהעולם אמר לי דרך חבריי שעלי להסכים לשהות עם החושך, בדיוק כמו שפריידי הזכירה בוובינר סיכום התרגול, הסכמה פנימית לשהות בחושך וידיעה שאנחנו צומחים גם בעין הסערה. הביטוי הזה, עין הסערה, תפס את תשומת ליבי. לא הרבה אנשים יודעים שבאותן סופות עוצמתיות, עין הסערה הוא מקום בו מזג-האוויר הוא דווקא נוח יחסית. נפל לי האסימון, שני החברים הקרובים שלצידי הזמינו אותי להרגיש יותר נינוח עם החושך ולשהות בו איתם. זה היה לי לא קל, היה עליי להתבונן בהם מסתחררים ללא שליטה, מבלי לנסות לשלוט בסיטואציה שטרם בוחרת להתארגן מחדש.

אני מודה קבל עם ובלוג, אני אוהב את תחושת השליטה או נכון יותר לומר את אשליית השליטה. אשליה כוזבת ומנחמת שיש לנו שליטה על חיינו, שאנחנו המכריעים העליונים בכל הנוגע ל'איך, כמה ולמה'. שלא תבינו לא נכון, יש לנו כוח אדיר על חיינו, אבל שליטה?!

הרצון שלנו לשלוט אינו נובע מהיותנו עריצים בפוטנציה, הוא מגיע קודם כל מתוך חוסר אמונה – מחשבה שהעולם לא לצידנו ולטובתנו, מחשבה אליה מצטרפת החרדה שלא נדע איך להתמודד עם מה שיגיע. אנחנו מפחדים שנתפרק ונקרוס תחת הנטל ואז מנסים בכל כוחנו לשלוט במתרחש.
אם זה נשמע לכם מוכר, הסיבה הברורה לכך היא רוח התקופה. תעתוע הקורונה הציף את חרדות האנושות כולה, ומזה כמעט שנה אנחנו שוהים במרחב הלימינאלי של 'רגל פה רגל שם', מתנדנדים בין החיים שהיו ואינם, לבין החיים שבדרך. כך על כל אחד ואחת מאיתנו להתנדנד עד אשר ימצא יציבות חדשה, יציבות האמונה.

האנושות בשיעור גדול של החלפת השליטה באמונה. אני שומע אנשים משתפים כי אינם רוצים את החדש שעתיד לבוא, הם רק רוצים לקבל בחזרה את הקיום המוכר שנלקח מהם, זה שחשבנו שיש לנו שליטה עליו. זו מחשבה מובנת אך שגויה מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לאחוז בעלילת העולם הישן שהגיעה לקיצה. השליטה מתפרקת מנשקה, מרימה ראשה בעולמנו הפנימי ובעולמנו החיצוני (גוונים של דיקטטורה ופשיזם עולים לפני השטח) בשביל להתפרק ולצאת מחיינו. הוואקום שתותיר אחריה השליטה יכול להתמלא באמונה, ויפה שעה אחת קודם לייצר את ההחלפה המבורכת הזו קודם כל בעולמנו האישי.

הרצון לשלוט הוא רצון אנושי אך גם בעיה המוכרת היטב בעולם הגברים. שליטה היא הגלימה המגדרית בחברה בה גדלנו, אנו עוטים את הגלימה ומתוכה מגדירים את עצמנו כגברים. על כן ניתן לראות גברים רבים השואפים לשליטה בגוף (גוף חלש או חולה זה דבר בלתי מתקבל על הדעת), גברים מעודדים לשליטה על האחר (למשל בספורט תחרותי), לשליטה במכונות (רכבים, רחפנים, משחקי וידאו ונשקים), וגם שליטה דרך ממון (תיקוף הזהות הגברית זה גם לייצר המון כסף).

השליטה ככוח היא אוקסימורון, גברים משוכנעים שדרך השליטה הם מחזיקים בכוח כשלמעשה כוחם האמיתי, כוח האמונה, אינו נגיש עבורם. רק אם נבין שכוחנו האמיתי אינו טמון באשליית השליטה, נוכל להגיע למקום בו אנו 'מדליקים את האור' ומגלים את הזהות האלוהית שלנו, זו הקודמת לכל ההקשרים המגדריים שגדלנו לתוכם.

המפגש בין שליטה לאמונה התרחש בחיי באמצע שנות העשרים שלי. מי שקרא את הבלוג הקודם יודע שאבא שלי נפטר מסרטן עוד לפני שמלאו לי חמש עשרה, ולענייננו הפעם אוסיף שאנשים נוספים בשושלת המשפחתית מצאו באופן זה את מותם. עובדות אלו הביאו לכך שהיו שנים שהמחשבות על סרטן זרמו בעורקיי.

באותה שנה, לאחר בדיקה רפואית קיבלתי את האבחנה של "תאים טרום-סרטניים". עם האבחנה הזו נשלחתי לבדיקת מומחה נוסף. בימים שלאחר-מכן הייתי מוצף, הרגשתי חסר אונים מול סיטואציה שאין לי שליטה עליה. נחרדתי מהמחשבה שאין לי כרגע שליטה על הגוף, אין לי שליטה על סרטן שאולי מחכה לי מעבר לפינה, וגם לא על הרופאים ומערכת הרפואה.

רק כשוויתרתי על השליטה חזרתי לנשום, החלטתי לעשות עבודה עם האבחון שקיבלתי. ישבתי מול הפסיכותרפיסטית שלי דאז והתחלתי להגדיל בתוכי את כוח האמונה: אמונה שמברכת על כך שהאבחון הגיע לפתחי עם הכותרת "טרום" סרטני, וגם טוב עשה שהגיע בשביל שאוכל להתמודד אחת ולתמיד עם הפחד האישי-משפחתי הזה. ולבסוף, האמונה אמרה הנה זה קרה עכשיו כי כנראה שאני מספיק חזק בשביל להיכנס פנימה ולראות מה באתי ללמוד. האמונה אמרה לי- הכל בסדר, אתה יכול לעבוד עם זה.

התחלתי לצעוד פנימה, נכנסתי בעובי הקורה, למדתי את הקשרי הגופנפש הקולקטיביים והספציפיים של הסרטן (בפוטנציה) מסוג זה ועשיתי שם עבודה. זה לא היה קל, ולעתים עשיתי את העבודה הפנימית ממקום שעוד לא מצליח להירגע, אבל עשיתי. הסיפור נגמר בכך שהגעתי למומחה השני, הוא פסל כל זכר לסרטן, ואפילו רצה לכתוב מכתב מענה חריף למומחה הראשון. עניתי לו שאין צורך, ידעתי שזה לא העניין. למדתי על בשרי (תרתי משמע) איך להחליף את אשליית השליטה בכוח האמונה. האמונה היא כוח חזק הרבה יותר מכל מה שיכולה אי-פעם השליטה להעניק לנו.

 

ארז שקלר – מטפל גוף-נפש, מנחה "גברותא"