קידוד הגשמה שנה שנייה בחדר הכושר קורא "ללכת עד הסוף" עם ההגשמה שכבר החלה בשנה הראשונה, וההתחלה בהתאם, בהחלט נראתה מבטיחה. בחלומי ערב הקידוד ילדתי בן, סמל לדרך חדשה. בהקיץ אני חולמת ללדת ספר, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. לקידוד עצמו נכנסתי בתחושה שאני לא מבינה את משמעות החיים, אם לא די בכך אז גם אין לי כוח או סבלנות לחיות אותם. כל היום אני בתוך מרוץ עכברים: בית, עבודה, ילדה. לא בהכרח בסדר הזה, הכול באטרף ובלחץ, עד כדי כך שכשאני יוצאת לאסוף את הילדה מבית הספר, אני טורקת את דלת הבית על האצבע שלי. כמו מישהי שנמצאת במנוסה, כך אני חיה. ובתוך כל זה להכניס עכשיו הגשמה? איך? הרי אין לי דקה אחת פנויה.
באותו שבוע שתי נשים רצו להתייעץ איתי בעקבות תגובה שכתבתי באחת מקבוצות הנשים בפייסבוק בנושא שבו בדיוק יעסוק הספר שלי שלא נכתב. וכך, ביום השביעי לקידוד, קיבלתי חיזוק לכך שלהגשמה שלי יש משמעות, אלא שכמובן שלא מצאתי זמן לשיחה איתן, בתוך שבוע סוער שכלל גם קידוד.
אחד השיקופים הקשוחים ארע כשהייתי בדרכי לחתונת קורונה של בת דודתי. הדרך הייתה ארוכה ומפותלת, ממש כמו החיים. חשבתי על כל הפעמים בהן אני נוהגת לבד בדרכים עקלקלות, והרגשתי את המסכנות מציפה אותי, ואת חוסר ההגשמה הזוגית מאפילה על כל הגשמה אחרת. זה כמה שנים שאני תקועה על מישהו שלא מוכן ללכת עד הסוף, שעה שאני מייחלת שמישהו יאהב אותי עד כלות.
כשהגעתי לחתונה, עצביי כבר היו מרוטים והכאב עלה על גדותיו. שיתפתי את דודתי בהרגשה, והיא ישרה אליי מבט ושאלה בכנות "למה לכל הרוחות כל-כך קשה לך למצוא בן זוג?!". דמעות עמדו בעיני, "למה באמת קשה לי כל כך?".
החופה הייתה מרגשת, אבל היא רק הציבה לי מראה של החלום ושברו. הרי עמדתי שם פעם, תחת חופה מרגשת. כבר חלמתי על מישהו להזדקן איתו, אפילו אמרתי I DO! אך במקום אהבת אמת מצאתי את עצמי בזוגיות מתעללת, גירושים מכאיבים לא פחות, ויזיזות שהתארכה והסתבכה לי עם רגשות. לתמונה נכנס חלום אחר – לכתוב על כל זה ולהוציא את ספר הביכורים שלי.
רק כמה עניינים בודדים עומדים ביני לבין ההגשמה: החיים, השגרה, העבודה וגידול ילדה במשרה מלאה. כל אלו לא מאפשרים לי למצוא זמן לכתיבה כזו משמעותית. אני ממש מתקשה.
לרגעים חששתי שאולי זו בכלל פנטזיה, והסיפור שלי צריך להישאר בבטן, אבל אם זה כן אמור לקרות, איך אני אמורה ללכת את כל הדרך הזו עד הסוף, אם אפילו את הקידוד לא הצלחתי לסגור בזמן?. האמת המביכה היא שסגרתי אותו שבועיים אחרי היום שהתחלתי, וגם אז הוא עדיין לא הרגיש לי סגור בכלל. החלטתי לקחת לי רגע "לנועח", ולראות לאן ייקח אותי קידוד שפע והשפעה. הרי אם הקידודים האלה עובדים, זה אמור ממש לבוא לפתחי, הנחתי לכל בתקווה שבעוד מספר שבועות אחזור לתעד את ההתפתחויות הניסיות שעתידות להתרחש בחיי מבלי שאשקיע עוד מאמץ.
אם להשתמש בניסיון העבר, אני יודעת שזה היופי בקידודים והגאונות בעבודת תודעה איכותית. אנחנו מניחים את הגרעין, ומשם שהבריאה כבר תעשה את שלה. לא נותר לי אלא לקוות שהיא תברא לי מציאות של הגשמה, זוגית ומקצועית.
בחלוף קידוד שפע, ועליו ייכתב בנפרד, כבר הבנתי – אין שום סיכוי שאני יכולה להניח להגשמה שלי לנוח, זה בסדר גם לנוע כל פעם קצת, צעד צעד, רק לא להיתקע. חדר כושר שנה שניה, אני מוכרחה ללכת עד הסוף, ויהי מה!