"כן, בבקשה, שם?" שליטה המורה לנהיגה לא הרימה את ראשה.
עוד בטרם התלמיד המבוהל היה עונה, היא הייתה מסמנת לו להתיישב. במושב שליד הנהג, כמובן. יעברו עוד לא מעט שעות נסיעב עד שהיא בכלל תשחרר את ההגה ותעבור לכיסא המורה הסמוך.
אין ספק שהיא הייתה אחת מהמורות לנהיגה הוותיקות במערכת. מוסד ממש.
מי לא למד אצלה? כולם במערכת עברו תחת ידיה המוקפדות, שכמובן לעולם לא היו תופסים אותן ללא מניקור מושלם. כל תלמיד שעבר אצלה ידע שאם הוא לא ידקלם בעל פה, קדימה ואחורה, את כל החוקים והתיאוריה, עדיף לו שלא יבוא לשיעור. היא ציפתה מכל תלמידיה שיספרו בהרחבה על מבנה המערכת והשנים בהן תוקנו התקנות, אבל מה? לנהוג, תכל'ס, בשטח, הם לא ממש ידעו. אף אחד מהם, איך לומר, לא הצטיין התחום, בואך נהג על הפנים.
תאונות היו קורות על בסיס כמעט יומי במערכת, לפעמים אפילו מספר פעמים ביום.
"מי לימד אותך לנהוג?" היו צועקים בכעס זה אל זה, מנסים לאמוד נזקים,
"מי שלימד אותך", הייתה התשובה נזרקת לאוויר, והאמת? שבזה היה נגמר הדיון. התשובה הזאת הייתה אמת לאמיתה ואף אחד יכול לא יכול היה להמשיך משם.
******
הברקסים לצד כיסא הנהג ברכב הלימוד של שליטה המורה לנהיגה היו שחוקים עד דק. עוד לחיצה אחת של עקב סטליטו דק והם היו מתפרקים. והאמת? שלא היה צריך יותר מזה. עכשיו רק תכפילו את כמות שעות שיעורי הנהיגה בגיל ותתהו איך יכול להיות שהמערכת עברה טסט פעם אחר פעם. נס גלוי.
אז נכון ששליטה הייתה אלופת התחזוק וניהלה מערך רשימות מדויק ומרשים של כל הטיפולים שנעשו אי פעם, ואלה שעוד ייעשו עד קץ הימים, אבל זה כבר לא הספיק. הלחיצות התכופות שלה על דוושת הברקס עשו את שלהם והצליחו להגדיר מחדש את המושג בלאי.
לא פעם, שכבר הסכימה לאותו תלמיד לנהוג, אחרי אינסוף שעות בהן היא נהגה והתלמיד המסכן צופה בה מהצד, היא הייתה נכנסת להיסטריה כמעט. הרגל שלה הייתה מפמפמת על הגז כאילו הייתה קוצב לב שיצא משליטה. ברקס אחר ברקס אחר ברקס, תוך תיקון מתמיד ופולשני של ההגה, שהבהיל את הנהג. מבחוץ, זה היה מאד מצחיק המחזה הזה- הרכב היה מקרטע, שובר קדימה, אחורה ולצדדים, מחזה קרקסי כמעט. מבפנים, אחרי השיעור היה צורך לחדש את מלאי שקיות ההקאה שנמצאו דרך קבע ליד המושב.
***********
"כן, בבקשה, שם?"
שליטה אפילו לא הרימה את הראש כהרגלה.
התלמיד החדש ביקש גם שיאספו אותו מאזור הלב, מה שתמיד העלה את מפלס העצבנות שלה, כי זה היה האזור הכי פחות אהוב עליה במערכת – במקום כבישים ישרים, ברורים, עם שילוט חד משמעי, היו שם לא מעט פיתולים והדרכים שם היו הרבה פחות מוצקות ולא מוכרות. חלום בלהה עבור מורה לנהיגה, אפילו ותיקה כשליטה.
היא כבר התכוונה לעבור לכיסא הנהג, אבל אז התפלאה לגלות משהו מוצק תחת ישבנה ונדהמה לגלות שבלי להתבלבל התלמיד החדש כבר היה ישוב שם.
"סליחה?!", היא כמעט נשנקה.
"סלחתי. להעביר לראשון?" הוא כבר התניע.
שליטה עוד ניסתה להוציא הגה מהפה, המומה, אבל היא כבר מצאה את עצמה בדרך, משייטת בנפתולי הלב כשהתלמיד החדש, כישרון מולד יש לומר, על ההגה כאילו אין מחר.
מרוב שוק היא רק נצמדה לשמשת החלון, אחזה בידית מעל הדלת, שאיימה לצאת ממקומה וניסתה ללחוץ בשאריות כוחותיה על הברקס, אך נראה כי זאת הייתה הלחיצה האחרונה ששברה את גב הדוושה. לראשונה בחייה כמורת נהיגה היא מצאה את את עצמה מאבדת שליטה, לצד התלמיד החדש שנהג לו בנחת לצידה.
"תירגעי, אחות, הכל טוב", הוא חייך אליה.
"שתתתתתייייי ידיים על ההגגגגגה" היא גמגמה מבועתת.
"באמת הכל טוב, תסמכי עליי", הוא המשיך, מתפתל בעיכול בטבעיות.
"ידיים בשעה 2 ובשעה 10!!!!" היא המשיכה, מרמזת לו בראשה לעבר הההגה. "ומבט על הכביש!!!!"
הוא חייך אליה והחזיר את מבטו כל הדרך. הוא לחץ על התפסן ליד הכיסא שלה, שכמעט מייד הוריד את המשענת לאחור. שליטה צרחה, אבל אחרי רגע, פתאום, הייתה דממה.
"לאיפה אתה נוסע, אני פותחת עכשיו את הוייז", שליטה אמרה, והקול שלה כבר הפך הרבה יותר נינוח. מרווח.
רק פרקי אצבעותיה המלבינים העידו על האחיזה שהייתה פה לפני רגע.
"אני מכיר את האזור הזה, וחוץ מזה מקסימום נלך לאיבוד", הוא צחק. אותה זה לא הצחיק בכלל והיא התחילה לפרכס –
ללכת לאיבוד?? זה לא קרה לה מעולם.
"שחררוורררררר תיזהר", היא צעקה אליו. "אנחנו הולכים לאיבוד"
"לא איבוד, שליטה,שחרור, שליטה", הוא חייך אליה, "נשמה".
************
"כן, שם בבקשה?" שליטה שאלה כשהתלמיד החדש נכנס לרכב, רועד משהו, ניזון מכל השמועות והסיפורים עליה מהעבר.
"ומה תשתה?" היא פתחה מקרר קטן שהוצב בין שני המושבים. "מוגז, סחוטרי?" והוא מיד היה נרגע.
מאז אותו שיעור מכונן עם שחרור, הנהג הכי טוב שהיא יכולה הייתה להודות שפגשה, שיעורי הנהיגה שלה השתנו מקצה לקצה.
היא חזרה למקומה לצד כיסא הנהג וכמעט אף פעם לא ישבה יותר בכיסא הנהג (חוץ מהפעמים שהייתה יוצאת לטיולים אחרי העבודה באזור הלב ונותנת גז עם חלון פתוח ורמקולים על שיא הווליום), והיא השתמשה בצורה מאד זהירה ומבוקרת בברקסים החדשים שהותקנו לה. היא עדיין השקיעה לא מעט לימוד החוקים, אך הפעם היא לימדה אותם תוך כדי הלמידה – מקרי מבחן ותפקוד במהלכם נמצאו הרבה יותר אפקטיביים ללמידה ואף קיצרו משמעותית את כמות השיעורים שהיא הייתה צריכה לתת. היא חזרה להיות בן אדם. היה לה פתאום זמן לשוטט בדרכים שטרם הכירה.
הציפורניים שלה עדיין היו מוקפדות, אבל משהו במגע שלה, היה רך הרבה יותר, כשהייתה מעבירה יד עדינה על כתפו של תלמיד שזה עתה נכשל או הגיע לצומת והתבלבל. "שחרר, נשמה", היא הייתה מחייכת אליו. האמת? זה הספיק.
