דוכן המיצים של אופטימיות שכן במקום מרכזי למדי, אך בימים כתיקונם היה ריק כמעט לגמרי.
ספק אם העוברים והשבים שהיו חולפים על פניו, בכלל היו מודעים לקיומו. הם היו ממהרים כל כך בדרכם, רצים מכאן לשם ומשם לכאן, כלל לא מבחינים כי זה עתה חלפו על פני דוכן מיצים מיוחד במינו, עם מוכרת מיוחדת עוד יותר.
לאופטימיות זה לא היה משנה. היא הייתה אופטימית מטבעה, כמו המיצים הטבעיים שביקשה למכור, מבחינתה, מספיק היה לה לפתוח כל יום את דוכן המיצים שלה, להשתכר מריח הנענע הקצוצה, מקליפת הלימון שתמיד נדמתה לה כבושם ולהכין מיצים מעולים. ויחד עם זאת, מעולם לא הבינה מדוע זה המיצים הטריים שלה, הטעימים, מלאי הויטמינים, החיוניים, המרעננים, המרווים, היו נותרים ללא קונה. איך זה אף אחד לא רוצה מנת אופטימיות?
"בסוף הם יגיעו", הייתה מחייכת לעצמה בכל סוף יום, "בסוף הם יגיעו".
סביר להניח שהייתה ממשיכה כך עוד ימים רבים, אלמלא הגיעו אותם ימים מוזרים ששינו את הכל.
*******
אופטימיות לא יכלה לשים את האצבע על הרגע בו הכל השתנה, אבל מהר מאד הבינה שמשהו בעסק שלה לא היה כתמול שלשום. תכונה רבה, מיצים שנעלמו מהדוכן רגע לאחר שסיימה לסחוט אותם, תיבת העץ שלה שהתמלאה בשפע נהדר. גם הידיים שלה אותתו לה, כואבות מרוב סחיטות, שמשהו השתנה.
לפתע כולם רצו את המיצים שלה, רצו עוד ועוד ממה שמכרה. היא הבחינה כי כמו בכלים שלובים, ככל שהתרוקנו הרחובות וכולם נכנסו פנימה יותר ויותר, כך הפכו המיצים שלה מבוקשים יותר ויותר.
לפתע איש כבר לא מיהר, לא לשם ולא לכאן, פתאום כולם היו צמאים, מגיעים עם שקים של לימונים באמתחתם, מבקשים ממנה להפוך אותם ללימונדה המפורסמת שלה. עוד ועוד לימונים, בכמויות שהיא יכלה להישבע שלא ראתה כמותן אף פעם.
היא הייתה מחייכת אליהם, מקפידה להחליף כפפות בין סחיטה לסחיטה ותהתה אם הם ידעו כי חוץ מלימונדה אפשר להכין מהלימונים גם תה פירותי נהדר, פאי לימון פריך וקוקטייל טקילה לימוני שידוע בסגולתו לשנות כל מצב רוח בשניות.
*******
הימים הלכו ונהיו מוזרים עוד יותר. לאט לאט הכל נסגר, למעט הדוכן שלה, שנותר פתוח. לא נותר דבר בלתה.
מה היה מאמין שאופטימיות, מוכרת המיצים, תהפוך לדוכן חיוני.
כן, כן, היא, האופטימיות הזהירה, אמנית הסחיטות והפיכת הלימונים ללימונדה, הקטנה והבלתי נראית עד לפני חודש, הפכה ללא פחות מעובדת חיונית!
לא היה דבר ששימח אותה יותר.
היא הייתה ממהרת לקום בהתרגשות בבוקר, מחטאת את כל הדוכן, סוחטת מלא מלא לימונים ללימונדות ומתחילה את סבבי החלוקה.
הצימאון היה גדול.
היא הייתה עוברת מדלת לדלת, מצלצלת בפעמון ביד קלילה, צועקת מהעבר השני כי מנת המיץ היומית הגיעה, מחייכת וממהרת להמשיך הלאה.
קולה הילך קסמים על כל מי שמצא מנת מיץ ארוזה במלא חן וטעם טוב על מפתן ביתו, עם פתק קטן, מזכיר ותמציתי
"מנת אופטימיות יומית. לרוויה"
שתמיד דאגה להניח לצידו.
זה היה מאד מרגש . מעין תמהיל של ערבות הדדית עם התעניינות וראיית האחר בד בבד עם נתינה והתמסרות שיחד פרטו על המיתרים הדקים ביותר של כל הלבבות כולם.
הם היו מברכים אותה בליבם, מערים לתוכם את כל מנת האופטימיות שהשאירה עבורם ומרגישים מיד כיצד רווח להם, אפילו במעט.
*******
כשהייתה חוזרת בסוף יום, מותשת אך מלאת סיפוק, תהתה בינה לבין עצמה אם בתום הימים המוזרים הם עדיין יזכרו את טעמם הנפלא של המיצים שלה. אם בדרכם מכאן לשם ומשם לכאן יזכרו להבחין בדוכן הקטן שלה, יעצרו רגע למנת אופטימיות, וימשיכו. היא הייתה אופטימיות זהירה אמנם, אבל היא רצתה להאמין, בכל ליבה, שכן. וחוץ מזה, הם לא גילו, עדיין, שהמיצים שלה היו ממכרים.
