באזור הנוחות הכל היה, מממ, מאד נוח. מזג האוויר בו היה נוח להפליא, הריחות בו היו נוחים, המידות בו היו בול לגודל והתחושה הייתה, כמו שכבר בטח ניחשתם, מאד מאד נוחה.
זה היה האזור האהוב על המערכת. איך אפשר שלא? היא אהבה להתפלש בו, לשכב בו על הגב, לנוח כמובן, ולהרגיש שהיא מאד בטוחה. כי באזור הנוחות, מעבר לזה שהיה נוח, תמיד היה גם מאד מאד בטוח.

הגבולות של אזור הנוחות לא היו ברורים. הרבה פעמים לא מעט קולות העלו קול מחאה, שהגיע הזמן להשקיע בגבולות חדשים, אבל איכשהו זה תמיד נדחק לתחתית סדר,העדיפויות של המערכת, שתמיד הייתה עסוקה באיזו כיבוי שריפה תורנית.

אבל למרות שלא היו גבולות ברורים לאזור הנוחות, עדיין כל יציאה ממנו הורגשה מיד, ועם רגשות, המערכת כבר מזמן הבינה, אין לה סיכוי להתווכח. במערכת אבל איכשהו כל יציאה ממנו מיד הורגשה. כל ניסיון לחצות את גבולות אזור הנוחות, לפעמים מתוך כוונה תחילה ולפעמים באמת שרק בטעות, הספיקו בשביל להפעיל את כל המערכות כולן, עם אזעקות והתרעות וצופרים, כל הדרמה, כמו שהמערכת יודעת (ובינינו, גם אוהבת).

****
מי שהיה הכי רגיש לגבולות האלה היה הפחד, כאילו כל חציה של הגבולות האלה הועברה אליו מיד במערכת הבקרה. כל ניסיון חגירה כזה (אבל החוצה), גרמו לפחד להרים ראש ולהשתולל בכל הגוף, תוך שהוא צועק "זה מסוכן", "זה,מסוכן", בכל כוחו. לפעמים זה היה קצת מביך, אבל הוא היה עושה את באמינות כזאת, שהמערכת הייתה משתכנעת בצ'יק.

לא פעם, גם הכאב היה נרתם למאמץ המלחמתי ונתן את השואו שלו, עם כל הפירוטכניקה של לחץ בחזה, פיק ברכיים, כאבי בטן וכמובן כאבי גרון. שמייח.
ואם בכל זאת קרה המקרה, וגם זה לא הספיק, והיה חשש יותר מסביר שגבולות אזור הנוחות הולכים להפרץ, אז היה יוצא קמפיין הסברתי מפוצץ שכלל לא מעט מחשבות בנות-דודות שגויסו למילואים, שהיו מאד חמודות ומלאות רצון טוב, והן היו לוחשות למערכת בשקט שתעזוב, שהכי טוב ככה, שהכי נוח כאן ובתוך תוכה היא יודעת את זה. למה צריך בכלל לצאת?
כולם ידעו להסביר מאד מאד יפה למערכת שהיא לא באמת יודעת מה יש מאחורי הגבול של אזור הנוחות הלא ידוע הזה ושכל יציאה ממנו היא לא פחות מאסון; שפעם מישהו ניסה לחצות את אזור הנוחות ונכשל שחבל על הזמן, וכשהם היו מסבירים את זה הם היו מצביעים לכיוון הלב, בלי מילים. רק מאירים את הצלקת שנותרה בו, מהפעם ההיא שנגמרה באסון, כמעט. בדרך כלל, כל אלה הספיקו בשביל לגרום למערכת לעשות צעד אחורה, להתרחק טיפה מהגבול הבלתי נראה אך הכה מורגש ולחזור חזרה לאזור הנוחות, הבטוח, המוכר.

****
העניין הוא שבכל פעם שהמערכת הייתה חוזרת לאזור הנוחות, משהו בה היה נתקע. בהתחלה היא לא הבינה למה היא נתקעת. היא חשבה שאולי משהו השתבש, אולי היא כבר לא טובה מספיק, או לא מספיק באופן כללי, וזה היה גורם לה לשוב ולהתעטף בעצמה באזור הנוחות, שמעבר לכך שהיה נוח, ובטוח, היה גם מאד מנחם.
עם הזמן היא הבינה שיש פה מנגנון. היא הבינה שאזור הנוחות הוא מאד נוח, אבל גם מאד טריקי, כי הוא גורם לה להיתקע. פעם אחר פעם. ולפעמים, היא העזה לומר, היא רצתה יותר.
הידיעה שהיא תצטרך לצאת מאזור הנוחות בשביל להתקדם לא הייתה פשוטה עבורה. בכל זאת, מדובר בבית, כן? איך עוזבים דבר כזה? היא הייתה מתקרבת לגבול, נזהרת שלא להתקרב יותר מדי (כי אז יתחילו כל הבלגן והאזעקות), אבל בגלל שהגבולות היו שקופים, לפעמים, ביום של ראות טובה, היא הייתה יכולה לראות מאחוריהם.
פעם נצנץ אליה איזה חלום שם באופק והיא תהתה האם יהיה לה אומץ לעשות את הצעד לעברו ביום מן הימים. היא שמה לב שהשאלות האלה החלו להדהד בתוכה, ובניגוד אליה, שהייתה עמוק בתוך אזור הנוחות, למחשבות הללו הייתה יכולת לעוף הרבה מעבר לגבולות האלה. כשהיא חשבה אותן, היא שמה לב שהחלום הרחוק שם היה מנצנץ קצת יותר חזק, כאילו מגיב אליהן. היא ניסתה שוב, ושוב, כי היא הייתה בטוחה שהיא הוזה, הנה היא שוב מדמיינת ולמה היא היא באמת צריכה את זה? אבל כך היה.

****
בפעם ההיא, באותה הפעם, היא שמה לב שהמחשבה על למה-היא-צריכה-את-זה לא הייתה חזקה מספיק. היא פשוט לא הספיקה. והנצנוץ, לעומתה, רק הלך והתחזק. הוא קרא לה. היא החליטה לעשות מעשה. היא קראה לסקרנות, ואז גם לאומץ, והחליטה, יחד עם הפחד שכבר דאג להופיע, שביחד הם הולכים לעשות צעד אחד קטן לעבר הנצנוץ. "רק צעד אחד קטן, חברים", היא אמרה להם ולקחה נשימה עמוקה עמוקה, שלפעמים נתנה לה לא מעט כוח.
הדבר הכי מדהים שקרה לה באותה הפעם, היה שהיא הבינה שהגבול התרחב והתגמש יחד איתה. והחלום, שהיה עדיין רחוק ומנצנץ, התקרב אליה בעוד צעד אחד, קטן.