אמון לקח נשימה עמוקה מאוויר הלילה הקריר וסידר את הכובע לראשו. הוא נשף סליל עשן דק והביט שוב בפנקס הכיס הקטן שלו. הוא אף פעם לא טעה, הפנקס שלו ורק תהה כיצד לא ראה את כל התמונה. הרי הכל היה כאן, בפנקס. הוא לא תיאר לעצמו שהחקירה הזאת תוביל לתוצאה הזאת
**********
האמת, כבר תקופה ארוכה תחושות הבטן שלו סיפרו לו שמשהו לא כשורה. הוא תמיד הקשיב להן, אבל לא האמין שהן יובילו אותו לחשוד דווקא בהיגיון, שותפו הצמוד מאז ומתמיד.
שנים הם הלכו יחד, מצוותים זה לזה תחילת הדרך עוד כשהיו טירונים ממש. הם הפכו לצוות מנצח ויחד הביאו לפתרונן של לא מעט תעלומות. הם היו צעירים, נחושים ובאמת רצו להציל את העולם.
הגיון היה השותף האולטימטיבי. במשך שנים אמון האמין שהוא אחד, יחיד ומיוחד. הם היו מאד שונים זה מזה – אמון היה שקט ואילו היגיון היה מאד קולני, אמון היה מופנם והיגיון היה דואג שאף אחד לא היה יכול להתעלם מהעובדה שהוא הגיע. אמון היה בודק את הזירה, מקשיב לסיפור שהיא סיפרה לו ואילו היגיון היה ממהר לחפש תקדימים שאפשר להסתמך עליהם, מדקלם את כל ספרי החוקים, ואם לא היה תקדים או חוק או אז היה ממהר לאחוז בתקנונים. איך היגיון אהב תקנונים!
בניגוד לאמון, היגיון היה מאד ורבלי והייתה לו יכולת שכנוע מטורפת, שבסופו של דבר הייתה משכנעת גם את אמון עד שהוא היה נשבר. אך עם הזמן אמון שם לב כי התעלומות אמנם נפתרות, אבל משהו בדרך, או בעיקר בתוצאה, היה לא הגיוני בעליל.
בהתחלה הוא עוד ניסה לשתף את היגיון בתחושות שלו, אך האחרון היה מטיח בפניו עוד ועוד תקנונים ומשכנע אותו ברטוריקה גאונית, יש לומר, כי מדובר בהיגיון צרוף. בגלל שאמון היה רגיל לתת אמון מלא בהיגיון הוא פספס את כל הנקודות בדרך שהיו צריכות להאיר לו בענק, ובעיקר את הריח – שמשהו כאן מריח לא טוב. הריח, אוי הריח, תמיד סיפר לאמון את כל מה שהיה צריך לדעת.
אמון היה יושב מול פנקס התמיד שלו ועבר שוב ושוב על כל הפרטים, מנסה להבין מה פספס. הוא ידע שהוא מפספס כי הריח לא נתן לו מנוח. פתרון התעלומה הסריח בריח שאי אפשר היה לסבול. הם אומנם עשו "וי" על התעלומה, מבחינת כולם היא "נפתרה", אך הריח העיד כי הפתרון היה לא הגיוני בשום דרך או צורה.
******
לא היה לו פשוט, לאמון, לראות את היגיון מוצא כך מהבית באישון לילה, כבול באזיקים. הוא שמע את הזכויות המוקראות באוזנו של היגיון ובחסות האורות המהבהבים הספיק עוד לראות חיוך זחוח על פניו של מי שהחשיב במשך שנים לשותף אמת.
כתב האישום היה קשה. הפרת אמונים. מסתבר שבמשך שנים היגיון שימש כסוכן כפול. רשת שלמה של "הגיוניים" התגלתה – מסתבר שהיגיון לא היה אחד, וגם לא יחיד – היו מאות כמוהו, בכל זמן נתון.
אמון לא כעס עליו, וגם לא חש כלפיו טינה. הזעם ההתחלתי התחלף בחמלה גדולה על היגיון לא בריא, שפעל לטובת אינטרסים אישיים, שהסכים לחצות עבורם את הקווים.
הוא הבין שהיגיון זה עניין יחסי כל כך, ולא תמיד האמת היא נר לרגליו. הוא הבין כי הרטוריקה, והמילים, ויכולת השכנוע יכולים להיות משכנעים מאד אבל הריח תמיד יספר לו את האמת ועל זה הוא יילחם תמיד, גם כשכל ספרי החוקים וכל התקנונים בעולם יצעקו שכשר. זה אולי יקח לו זמן, זה אולי יהיה כואב – אבל אמון ידבוק באמונה הפנימית שמנחה אותו, באמת, וילך איתה עד תום.
באותם רגעים אמון חשב שלא יוכל לתת עוד אמון לעולם, באף היגיון, בספרי חוקים או תקנונים מעלי ריח, אבל אחרי שנשם עוד קצת הבין שאת חברבורותיו שלו הוא לא באמת יוכל לשנות – הוא תמיד ייתן אמון, הבטיח לעצמו, אבל עיוור הוא לא יהיה עוד לעולם.
