בקורתיות בדיוק סיימה עוד דיון בבגצ"מ, בית הדין הגבוה לצדק של המערכת.
זה היה תיק קל, היא חשבה לעצמה, היא שחטה את ההגנה, שוב. והאמת? שזה היה קל. כל כך קל, עד שהיא כבר לא נהנתה. הייתכן? אולי היא הזדקנה?
כולם במערכת שקשקו ממנה. היא ידעה שמאחורי הגב הם קראו לה ביץ', ועוד כמה כינויים שהדף היה מסמיק אם היו נאמרים, אבל מלפני הגב, בעיקר באזור של הבטן, האומץ שלהם היה מתנדף. כשהיא הייתה עוברת, כולם פשוט היו נעלמים, ואם היה קורה שהיא הייתה נתקלת בכל זאת במישהו, הוא היה מחייך אליה מזיע וממהר לפלוט משהו על זה שהוא חייב לרוץ. הדבר האחרון שמישהו רצה זה להיתקל בה חזיתית, או יותר גרוע- להיכנס לה לפה. לפעמים זה הצחיק אותה, כמה שהם פחדו ממנה.
אבל האמת שהיא הרוויחה את כל התארים האלה ביושר. ובצדק, כמו שהיא אהבה לומר.
היא שימשה כתובעת בבית המשפט הגבוה של המערכת מאז שהיא זוכרת את עצמה.
בתור פרקליטה צעירה היא הייתה מלאת תשוקה, נחושה בדעתה לשמור בכל מחיר על המערכת, וסללה את דרכה לפסגה במהירות.
אך, איזה ימים הם היו! היא הייתה צעירה, שופעת נעורים, חדה כמו תער. היא הרגישה שהיא בייעוד שלה ממש.
היא הייתה נותנת את הנשמה בכל תיק, לומדת אותו לעומק ובעיקר את נקודות התורפה של המערכת. היא הכירה את המערכת כמו את כף ידה וידעה תמיד ללחוץ על הנקודות הכי כואבות שלה. היא הייתה מנצחת בכל התיקים, אחד אחרי השני, בנוק אאוט.
בקורתיות התנהלה לאיטה במעלה הקיבה, לכיוון נווה מקלעת השמש, ופתחה את דלת הבית.
הבית, כמו השכונה שלהם, היה חשוך, כתמיד.
"למה את לא מדליקה אור?", היא צעקה לשיפוטיות, אחותה.
"מה??? למה אני לא מכסה את הבור?", שיפוטיות צעקה לה מחדר השינה.
"איזה בור בראש שלך? שאלתי למה אין אור?"
"איזה חור?"השיבה לה אחותה מהחדר.
"לא משנה", היא מלמלה לעצמה והדליקה את האור בסלון. שיפוטיות לא שומעת טוב כבר תקופה ארוכה ועדיין התכחשה לזה.
הן גרות ביחד כבר שנים, אחרי שהבינו שאף אחת מהן לא תתחתן.
לביקורתיות היו לא מעט הצעות בזמנו, אבל איכשהו היא תמיד מצאה סיבה לפסול את אותו מחזר שהגיע: זה היה נמוך מדי, זה דיבר מהר מדי, ההוא היה דביק מדי, ולהוא היו אוזניים גדולות מדי. רררר, תמיד הייתה לה רגישות לאוזניים.
ועכשיו, הרכבת כבר עברה מזמן. היא ויתרה על אהבה.
והנה היא פה, בבית החשוך הזה, בנווה מקלעת השמש, שכונה חשוכה שהזדקנה עם תושביה, עם אחותה שכבר לא רואה כל כך טוב, ובטח שגם לא שומעת.
היא גילגלה בראשה את התיק מבית המשפט. עוד הזדמנות חדשה שהמערכת רצתה לקבל. היא ראתה כבר מיליון כאלה, היא לא הייתה צריכה אפילו ללמוד אותו לעומק. היא השתמשה בכל הטריקים הכי ישנים בספר וכל פעם זה הצחיק אותה מחדש שהמערכת קיבלה את דבריה ללא עוררין.
"זה יכול לעשות לנו טוב", ניסתה ההגנה, "זה ייקח אותנו לדרך חדשה", אבל לא היה להם סיכוי נגדה.
ברגע שניתנה לה רשות הדיבור היא גרסה אותם עד דק. היא הזמינה לדוכן העדים את הפחד, שתמיד שכנע, והפעם היא הזמינה גם את אכזבה, שסיפרה סיפור אישי וקורע לב על הפעם האחרונה שבה נכנסה הזדמנות חדשה למערכת שריסקה לה את הלב. אף אחד לא נשאר אדיש באולם. היו דמעות.
וזהו.
נגמר הסיפור.
היא ידעה שהיא כבר ניצחה עוד לפני הינתן כגזר הדין.
שיפוטיות הכינה להן כוס תה והן ישבו בשקט במטבח.
"נורא שקט פה"
"מה פתאום, לא נגמר השמפו",
שיפוטיות ענתה לה בצעקות. "קניתי לפני יומיים".
"לא יודעת, חנוק לי, אין פה אוויר",
"איזו חבילה להעביר?", שיפוטיות ענתה לה, צועקת.
"כלום, הכל בסדר, תשתי את התה שלך", היא חייכה לעברה ונעמדה מול החלון.
משב רוח נעים ליטף את פניה.
כמה זמן היא תוכל להמשיך עם זה? היא תהתה. האמת, שכבר שנים היא לא מסופקת ממה שהיא עושה. בהתחלה, היא נלחמה ממש על כל תיק כי באמת האמינה שזה מסוכן למערכת. היא חשה צורך לשמור עליה, להגן, למנוע עוד כאב, ובטח שעוד אכזבה.
אבל היום, זה פשוט הרגיש לה ריק. היא הרגישה ריקנות, כמו בור כזה שנפער לה בבטן.
למה את ממשיכה עם זה? היא שאלה את עצמה, מבפנים.
העיניים של המערכת נכנסו לה ללב במשפט היום, למרות שכולם נשבעו שאין לה אחד כזה. אבל הנה, כנראה שיש לה.
היא התבוננה בשכונה הנטושה שלהם, החשוכה, המוזנחת, וחשבה על זה שבכל תיק שהיא ניצחה, משהו במערכת כבה, והחושך הזה סגר עליה.
ומה יהיה עליה? ומה היא תעשה? זה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. אבל בתוך תוכה היא כבר ידעה, שהיא פשוט עייפה. והחושך, אוף החושך הזה, עטף אותה מכל עבר.
הנה המערכת שמורה ומוגנת, אבל חשוכה. ושקטה. אין רעיונות חדשים, אין הזדמנויות חדשות, אין קולות של התחלות חדשות מרגשות, רק שקט. וחושך.
פתאום, זה כיווץ אותה מבפנים כך כך חזק, עד שזה כאב ממש.
***********
"את לא הולכת לעבודה היום?", שיפוטיות הגישה לה כוס תה למיטה.
"לא", היא חייכה אליה."היום לא".
משום מה, הפעם שיפוטיות שמעה בדיוק את מה שהיא אמרה.
שיפוטיות הניחה עליה יד מזדקנת, קצת רועדת, והיא הבחינה כמה הזדקנה היד הזאת.
מחר, היא ידעה, היא תקום בצהריים, היא תמיד חלמה לקום מאוחר. ואז היא תיגש ללשכת האבטלה של המערכת ותחתום. מה יש? שנים היא עובדת, גם לה מותר, לא?
***********
זה לא קרה ביום, וגם לא ביומיים, אבל אי אפשר היה להתעלם ממה שקרה במערכת. ממה שקרה לשכונה שלהם.
תושבים חדשים החלו להגר לשכונה, נכנסו לבתים הישנים, הנטושים.
הם הגיעו מלמטה, משפחות משפחות, של תשוקה והתרגשות וחיות וחיוניות ויצירה, והפכו את השכונה החשוכה על פיה. הם צבעו את הקירות, איווררו את הבתים, שתלו פרחים, ניקו את הרחובות. אבל הדבר הראשון שהם עשו היה לדאוג לרשת חשמל ברחובות, מאירה וצבעונית.
ההתחדשות הזאת הפיחה חיים חדשים במערכת.
רעיונות חדשים והזדמנויות חדשות הגיעו ולראשונה התקבלו בסבר פנים יפות. אף אחד לא הוריד אותם בנוק אאוט עוד לפני שנכנסו.
ביקורתית ושיפוטיות היו יושבות על הספסל החדש שהוצב בפתח ביתם והיו נהנות להתבונן בשכונה החדשה שלהם, שקמה לתחיה. הן לא הודו בזה, כמובן, והיה להן לא מעט מה להגיד, אבל זה היה להן נעים.
***********
יום אחד, בעודן יושבות על הספסל הצבעוני, ביקורתיות קיבלה טלפון מהמערכת, שהתחננה שתבוא לבית המשפט, כי עמד להתחיל משפט ממש חשוב. חלום גדול וממש מרגש עמד על הפרק ולא היה אף אחד שיכול היה לייצג את התביעה.
היא הסכימה.
היא נכנסה לאולם והרגישה שגם הוא השתנה בזמן שהיא הייתה מובטלת.
פרקליטה צעירה ויפה נעמדה מולה, וחייכה אליה בעיניים טובות.
"ואת מי?", היא שאלה אותה, בטון ביקורתי, אבל לא מוריד.
"הפרקליטה עצמית", היא הושיטה לה יד. "אהבה עצמית. הגעתי לא מזמן למערכת".
ביקורתיות הסתכלה עליה בעין ביקורתית, אבל פתאום היא הזכירה לה את עצמה, כשהייתה צעירה, חדורת תחושת צדק ורצון שהעולם יהיה טוב יותר וזה העלה לה חיוך פנימי.
בניגוד אליה, אהבה עצמית למדה טוב טוב את התיק.
ביקורתיות הבינה שהיא צריכה להגיע כאן להסדר טיעון זריז וכך היה.
היא שמה גדרים, סייגים קלים ומדויקים ופינתה את המקום לאהבה עצמית, שמאחוריה עמד חלום גדול ומאושר שהבין שהוא הולך להתגשם.
בדרך חזרה הביתה היא קלטה שהרבה הזמן היא להרגישה ככה, מסופקת. היא רק חיכתה לשבת כבר עם אחותה המזדקנת על הספסל, עם כוס תה, ולהתבונן בכל הרעיונות החדשים המתוקים ששיחקו מסביב.
***********
הסיפור על ביקרותיות, שאחרי ששנים שלטה ביד רמה בכל התיקים במערכת, פוגשת לראשונה פרקליטה חדשה, שלראשונה בדברי הימים שתיתן לה פייט הוגן: עצמית. אהבה עצמית.
