"איזה כיף לך שאת כזאת מושלמת", קנאה הביטה בגברת מושלמת בקנאה, סורקת אותה מכף רגל ועד ראש כאילו הייתה ברקוד. "איך זה מרגיש להיות כל כך מושלמת?"
"מושלם", גברת מושלמת הייתה מחייכת אליה, אבל מרגישה בתוך תוכה שהמילה הזאת, כבר לוחצת לה מבפנים ומזיזה לה את כל האיברים הפנימיים.
הן היו מעלעלות יחד במגזינים והעיניים שלהן היו יוצאות. קינאה כי ככה היא אבל גברת מושלמת עם כל המושלמות שלה, לא היה אחד במגזין שהיא לא רצתה להיות הוא.
היא הייתה מרכיבה את המשקפיים המושלמות שלה וכולם היו נראים לה מושלמים כל כך. חוץ ממנה.
היא הסירה את המשקפיים המושלמים שלה והתבוננה במראה.
דמות מטושטשת, עמומה, הביטה אליה בחזרה.
באותו רגע היא קלטה איך היא נראית, וזה הפחיד אותה.
עוד ועוד פיסות בד עיטרו את גופה, שהיא החלה לעטות על עצמה כשהבינה שהיא חייבת להיות מושלמת ואוי ואבוי אם ייחשף שם משהו לא מושלם. איזה פגם, איזו צלקת. בגלל שהיא הייתה חייבת להסתיר כל מה שלא היה מושלם, היא שמה על עצמה עוד ועוד שכבות עד שפתאום היא קלטה שהיא נראית כמו דוכן בדים בנחלת בנימין.
וזה לא תמיד היה ככה, כן? אחת האהבות הגדולות שלה היו אופנה, והיא נטפה סטייל משובח. מסעיר, מרגש, ממלא השראה.
אבל זה כבר הפך לעול. זה התחיל לנהל אותה. היא הייתה חייבת להמציא את עצמה כל פעם מחדש, היא הייתה חייבת להיות מושלמת, כל הזמן, בכל מקום, עד שלא הייתה לה ברירה להסתיר כל מה שלא.
היא נתנה מבט נוסף בדמות חסרת הגבולות שניבטה אליה מהראי, וחשבה לעצמה שאם קנאה הייתה שואלת אותה עכשיו איך זה מרגיש להיות מושלמת כל כך, היא הייתה עונה לה שזה בעיקר מעייף.
******************
"יש כאן מישהו?"
היא פתחה באיטיות את דלת המכון המעוצבת, מהוססת משהו.
האמת ששנים היא חלמה להיכנס לכאן, למכון הזה שעשה טיפולי עשרת אלפים והיה אחראי לאלפי מהפכים, או כמו שקראו לו במערכת "המכון לקבלה". שנים! היא הייתה כמהה לשינוי, למהפך, לטיפול עשרת אלפים, אבל היא לא יכלה לעשות את זה כל השנים האלה היא הייתה מושלמת. וזה מתנגש.
היא הורידה את משקפי השמש המושלמות שלה וסידרה את גליל הבד שהסתירה את שיערה. "מי כאן?" היא שאלה בלחש.
"ברוכה הבאה!"
"איזה כבוד שאת פה!!!"
"זאת את, או שזאת טעות?!"
הן קפצו עליה מכל עבר, והיא רק ניסתה לא ליפול, תוך שהיא מחפשת מקום להניח את התיק הענק שתמיד סחבה איתה לכל מקום.
היא כבר חשבה לברוח, אבל משהו בתוכה נשאר עומד, יציב, במקום והיא הורידה את כיסוי הבד מהראש שלה.
******************
יום שלם היא נשארה שם.
יום עבודה.
היא נכנסה קצת אחרי שהשמש זרחה וכשיצאה הכל כבר היה חשוך.
חוץ ממנה.
היא התחילה בעיסוי רקמות עמוק. אותנטיות, המעסה הכי טובה במערכת, ביקשה ממנה בעדינות להוריד עוד שכבה ועוד שכבה, ובאמצעות מגע הקסם שלה מוססה כל מקום שכאב לה. היו מקומות שהיא אפילו לא ידעה שכואבים לה, עד שאותנטיות נגעה שם. והיא נגעה בכל מקום, בלי להתבייש, בלי להתנצל. בכל הצלקות הקטנות, בכל המקומות שתמיד הסתירה, בפגמים. כשהיא סיימה, היא עטפה אותה במגבת רכה, וזהו.
משם היא עברה לשחרור, מעצב הראש הכי מדליק שיש. היא שמעה עליו הרבה, וראתה לא מעט עבודות שלו במגזינים, אבל בגלל שהיא הייתה מושלמת היא לא חלמה אפילו חולמת להתקרב אליו.
היא חייך אליה חיוך ערמומי, ומיד התחיל לעסות לה את הראש, או כמו שהוא עבר לקרוא לזה – לעשות לה את הראש, או כמו שהיא הבינה אחרי שהוא סיים – לסדר לה את הראש.
הוא עיסה ושחרר והרחיב וכיווץ. וכן, גם סיפר וסידר. גם את השיער.
לתחנה הבאה, האחרונה היא כבר כמעט ריחפה למרות שממנה היא הכי פחדה. כי מילא לעסות צלקות ולסדר את הראש, סטיילינג אי אפשר באמת להסתיר.
גברת מושלמת נכנסה מאחורי הפרגוד שהוכן שם מבעוד מועד ואמרה שאין סיכוי בחיים שהיא לובשת את הבגדים שחיכו לה שם, תודה. היא כבר באה לעטות על עצמה את האוהל, אבל אז היא נתנה מבט נוסף והחליטה ללכת עד הסוף.
השילובים היו מאד לא קונבנציונאליים, אבל פתאום היא חשה על עורה את מגעם הנעים של הבדים. היא קלטה שהיא כל כך התרגלה ללכת עם אוהלי ההסתרה שלה, עד ששכחה כמה נעים יכול להיות בד על הגוף.
ופתאום ראו אותה שוב. ופתאום היא ראתה את עצמה שוב. היא שמה לב שהיא בכלל לא הוציאה את המשקפיים המושלמות אפילו פעם אחת מהתיק.
היא ראתה גם את הצלקות, וגם את הפגמים, וגם כל המקומות שהיא כל כך ניסתה להסתיר, כי היא גברת מושלמת. אבל הם פשוט היו כמו שהם באותו רגע. ומשום מה, במקום למהר לכסות אותם היא רק התבוננה בהם, כמו חוקרת יבשות שהגיעה לאי חדש.
******************
"תזכירי לי איך קוראים לך?", היא שאלה את הסטייליסטית שצעקה לעבר קריאות נלהבות כשיצאה מאחורי הפרגוד.
"חשיפה", חייכה אליה חשיפה, הסטייליסטית, "וזאת העוזרת שלי, טעות"
"א. סטיילינג בשבילך", טעות צחקה. "אני אחראית על הצבעים".
גברת מושלמת צחקה שוב, ולא הבינה למה דווקא טעות מכולן אחראית על הצבעים. אבל אז היא הבינה. וצחקה שוב.
"קפה?" טעות הגישה לה כוס קפה חם, וגברת מושלמת, בלי להתבלבל, לחייך או לנסות לבלוע, ירקה מיד את מה שהיה לה בפה, אחרי שהבינה שהא. סטיילינג שמה לה מלח במקום סוכר.
"בטעות", טעות התגלגלה על הרצפה, אוחזת בבטן שלה כאילו היא הולכת להתפוצץ עוד רגע מצחוק.
האירוע הזה הוביל לפרץ צחוקים בלתי נשלט במכון. אותנטיות, שחרור, חשיפה וטעות פשוט געו מצחוק ויצאו מהן ועוד ועוד קולות מוזרים כאילו הן זה עתה ראו את הסטנד אפ הקורע בעיר.
גברת מושלמת התכווצה לרגע. לא היה פשוט לצחוק על עצמה, והאמת שהיא לא באמת ידעה איך לעשות את זה, מעבר לזה שתמיד אמרו לה שזה עושה קמטים.
אבל המראה של אלה, מתגלגלים על הרצפה ועושים קולות של חיות, היה כל כך עצמתי, שהיא לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק הכי גדול שהיה לה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא צחקה על עצמה באמת.
ככה, עם החצאית שחשפה את הצלקת, וכל הצבעים בשיער, והצבעים המוזרים שהתחילו למצוא חן בעיניה, והלב הפתוח שלה שרק הלך ונפתח עוד, ועוד. אלוהים, איזה כיף זה היה. ומשחרר. ואותנטי. וחשוף. והכל? מטעות אחת.
אגב, עד היום, משתמשים במכון לקבלה בהררי הבדים שהשאירה מאחוריה גברת מושלמת, ועושים מהם עשרות פריטים מגוונים נוטפי סטייל, שלא פעם היא רואה במגזינים. כשהיא רואה את שכבות ההסתרה שלה כתיק עקב נוצץ או נעליים שלא מהעולם הזה, זה תמיד מזכיר לה את היום הזה והיא נקרעת מצחוק שוב, מאותה טעות שהייתה הדבר הכי מדויק שקרה לה בחייה.
