אף אחד לא הבין איך נעשה השיבוץ בגן הילדים של המערכת. אבל איכשהו יצא, שמכל הילדים במערכת, כל הילדים הכי מופרעים התרכזו כולם דווקא בגן מקלעת השמש.

אולי כי זה היה הגן שהיה הכי קרוב להם לבית, אבל גם בגלל שפעם הגן הזה באמת נחשב לאחד הטובים שהיו במערכת. היה בו צוות צעיר ומלא כוונה, הכל היה חדש, והילדים היו שובבים אמנם, אבל קטנים וחמודים. העניין היה שעם השנים הגיעו אליו יותר ויותר ילדים, והוא נהיה צפוף. בנוסף, הצוות שם כבר התעייף. אף אחד במערכת לא הבין אפילו כמה זה קשה ושוחק לעבוד בגן, שלא נדבר על זה שהם לא ממש תוגמלו על העבודה שלהם.

כמה בקשות נשלחו למערכת שיתגברו את הצוות, שירעננו את השורות, שיעשו משהו! אבל התשובה הייתה תמיד אותה תשובה מתחמקת שהעניין הועבר במעברים המקובלים. בינתיים, הגננת התפטרה, ושתי הסייעות, ספק וציניות, רצו בעיקר למות.
"נראה לי שאני שונאת אותם", ציניות אמרה פעם לספק, ברגע של כנות. "לא יכולה לסבול אותם עוד רגע"
"אנחנו בייביסיטר, זה מה שאנחנו, בייביסיטר על חבורת ילדים מופרעים", ספק נאנחה בקול צרוד.

אם הייתם צריכים לבקר יום אחד בגן הזה, הייתם מבינים על מה הן מדברות ויש מצב שהייתם אורזים את התיק בסוף היום וטסים לתקופה בלתי מוגבלת בהודו. לא היה שם רגע דל. כל רגע היה קורה שם משהו.

כעס היה שובר את כל הצעצועים שעוד נותרו שלמים בעוד התקף זעם, קנאה הייתה אלופה בלהוציא את החברים שלה מדעתם על בסיס יומי, אשמה לא הפסיקה לצעוק ולצרוח בקולי קולות וכל היום היו צריכים לחפש את קורבנות, שהייתה נעלמת וגורמת לצוות התקפי לב, עד שהיו מוצאים אותה בפינה חשוכה, לבד וצריכים לשכנע אותה שעות להצטרף לכולם. לא פעם היו גם בוקעים מהגן צעקות מחרישות אזניים אחרי שפחד שוב החליט לספר סיפור לילדים, אחרי שהן אסרו עליו את זה, והילדים היו מסויטים ולא הפסיקו לבכות.

אבל מכל המשחקים כולם, המשחק האהוב על הילדים המופרעים של גן מקלעת השמש היה ערימת ילדים. כל פעם זה היה ילד המום אחר, ששמע מאחוריו את הקריאה "עריממממממת ילדיםםםםםם" והופ! הוא מצא את עצמו בתחתית ערימת ילדים, בשוק. כעס נשכב על פחד, בושה נדבקה לקנאה, דחייה נדחפה על בקורת, בושה התערבבה עם קנאה. הם הפכו למעין גוש, דבוקה, ונראו כמו יצור אחד עם מלא מלא רגליים. הם היו דבוקים אחד לשני, צועקים, שורטים, ולפעמים גם מקללים – עד שבושה הייתה מתחילה לבכות מרוב בושה. לא פעם, הצעקות שלהם היו עולות למעלה, לאזור הלב, ואפילו יוצאות מהעיניים, ואז הסייעות היו מצקצקות בקול "איזו הצפה, איזו הצפה", ומנסות להפריד ביניהם ללא הצלחה.

כך היה עד אותו יום.
יום אחד, כנראה שהמעברים המקובלים סוף סוף העבירו את המסר למקומות הנכונים ולגן הגיעה גננת חדשה.
היא הייתה צעירה, יחסית, והיה לה שיער ענקי שבשנייה הראשונה הימם את הילדים וגרם להם להשתתק לרגע.

"נעים מאד, ילדים", היא חייכה אליהם. "אני הגננת החדשה. הגננת ה כ ל ה", היא אמרה בקול הזה, ששמור רק לגננות (ומורות).

ספק, הסייעת, חייכה לעצמה מתחת לשפם וגיחככה, "עוד אחת", היא נחרה בבוז.
"לא, רק את תצליחי, ומה עם איזה חפיפה קלה", ציניות לחשה לה ושתיהן צחקו. אבל אז, הכלה התחילה לדבר ושתיהן כמעט נחנקו. הילדים המופרעים הקשיבו. הלסת שלהן כמעט הגיעה לרצפה.

הדבר הראשון שהכלה עשתה היה לתלות את התיק שלה. הדבר השני, היה לספר להם על החוק החדש בגן: "מעתה אסור לשחק בערימת ילדים בגן. אני יודעת שאתם רגילים למשחק הזה, אבל אני אלמד אתכם מלא משחקים חדשים, מגניבים".
הילדים, עדיין בשוק, הנהנו.

הדבר השלישי היה לחלק את כל הילדים לקבוצות. "הפרד ומשול", היא חייכה אליהם. "מהיום אנחנו עובדים בקבוצות".

כמובן שכולם צרחו: כעס לא רצה להיות עם קנאה, שרצתה בכלל לעבור לקבוצה השנייה, אף אחד לא רצה להיות עם פחד כי כולם פחדו ממנו ואשמה האשימה את כולם שאף אחד לא רוצה להיות איתה.

"שקט!" הכלה אמרה, בקול שלא היה צעקה, אבל היה רם מאד, ומאד מאדדדד ברור שגרם להם לעצור, שוב.
"עכשיו כל אחד, מתחלק לפני הקבוצה שאני חילקתי אותו. אתם עוד לא מכירים אותי, אבל תצטרכו לסמוך עליי. זה משהו שאנחנו נלמד לעשות, ועכשיו זה זמן ממש טוב להתחיל להתאמן בלסמוך עליי, טוב? תסמכו שקיבלתם את הקבוצה הכי נכונה עבורכם. מוכנים? בואו נראה איזו קבוצה מוכנה ראשונה!"

ספק וציניות כמעט התפרצו בצחוק. "יה, רייט", התפלק לציניות, אבל אז זה קרה. מה זה הצליל הזה? הן ניסו שתיהן להיזכר, ללא הצלחה.

"זה שקט", הכלה חייכה אליהן, קוראת את המחשבות שלהן וכמעט גרמה להן להיחנק עוד יותר. "זוכרות איך נשמע שקט?"

הדבר הרביעי שהכלה עשתה היה לפתוח פינת קפה בגן. ליד פינת הבובות ובין פינת רופא, הייתה פינה קטנה, שאף אחד אף פעם לא ראה את הפוטנציאל שלה. לא שמישהו ניסה, כן?
היא גררה לשם שולחן, פרשה עליו מפת תחרה לבנה והעמידה עליו אגרטל עם כמה פרחים שקטפה בגינה. היא שמה קומקום עם תה פושר וטעים, צלחת עוגיות ותלתה רשימת פגישות אישיות עם השם של כל אחד מהילדים, שכולם כבר ידעו לזהות אותו, חוץ מקורבנות, שבכתה שרק היא, מכולם, לא יודעת לזהות עדיין את השם שלה. "עכשיו תזהי", הכלה חייכה אליה ושמה מדבקה קטנה של פרח ליד השם שלה והופ! שוב היה שקט.

זה לא לקח לה יום, ולא יומיים, אבל עם הזמן היא נפגשה עם כל אחד מהם לתה ועוגיות. זמן לבד איתה. היא הקשיבה להם, וצחקה מכל הדברים שסיפרו לה, והניחה יד רכה עליהם כששיתפו אותה בדברים מרגשים. הם בעיקר סיפרו לה מה הם מרגישים. כל השאר היו עובדים בינתיים בקבוצות, היא מאד הקפידה על הקבוצות.

אחרי השיחה עם קנאה היא שלחה הודעה להורים שלה, שייקחו אותה דחוף ובהקדם לבדיקת ראייה כי הילדה לא רואה כלום. להורים של כעס היא המליצה על רכיבה טיפולית ועבודה בגינה, ואת קורבנות היא רק חיבקה. אבל! רק כשהיא עשתה דברים טובים ונעימים. אם היא הייתה בורחת לפינה, היא הייתה מפספסת את החיבוק שלה וקורבנות רק רצתה חיבוק. היא חיכתה לו ממש.

בשנה לאחר מכן, גן הילדים המופרעים של המערכת נבחר לגן המצטיין של המערכת. "ממש עטרה ליושנה", מלמלה ציניות. זה לא שלא היה בו בלגן יותר. עדיין היה בו בלגן, אבל בלגן טוב, של יצירה, ועשייה, וסיפורים, וחיים. ואם מישהו היה מתבלבל שוב, או נופל ונפצע, או מוצף, הוא כבר היה יודע מיד להגיע להכלה לקבל חיבוק. משום מה, זה תמיד עזר.