אמונה הייתה הגננית המצטיינת של המערכת. יש שיאמרו מחוננת ממש.
מדי בוקר היא הייתה מתעוררת, רגע לפני שמערכת ההפעלה של המערכת הייתה מתעוררת גם, ומתכוננת ליום שלה.
היא הייתה מתחילה את סיור הבוקר שלה בחלקת הקשרים הבוגרים, מתמוגגת לראות כמה הם יציבים, ועד כמה השורשים שלהם היו חזקים ואיתנים. לפעמים, כך היא חשה, הם בכלל לא היו צריכים אותה. הם ידעו לספק לעצמם את כל צורכם, והיא רק הייתה שוזפת אותם בעיניה מלאת האמונה, נפעמת מעצמת התנועה שלהם.
משם הייתה ממשיכה לגינת הקשרים הצעירים, בוחנת כל אחד ואחד מהם – כמה הספיק להתחזק בלילה, כמה התחברו קצוותיו. היו קשרים שצמחו יפה, לשביעות רצונה, והיו כאלה שהזדקקו לעוד קצת תשומת לב. היא דאגה להשקות אותם, לחבר מקלות קטנים שיקלו עליהם את מלאכת החיבור והרטט, מתוך ידיעה שלא יעבור זמן רב וגם הם יצליחו לפעול בעצמם וייתרו את המקלות הדקים שהייתה קושרת להם. בקרוב, הם יהיו חזקים מספיק, ולא יזדקקו לתמיכתם.
לאחר הסיור הזריז יחסית בשתי החלקות הללו, היא הייתה מגיעה לאזור הקשרים שזה עתה נולדו. אח! כמה שהיא הייתה מחכה לרגע זה, היא שמרה אותו כמו קינוח מתוק לבוקר שלה.
הקשרים החדשים, שזה עתה נולדו, היו מחמלי נפשה. זעירים כל כך, שבריריים, מכמירי ל. היא טיפלה בהם בהרבה חמלה ומסירות. היא הייתה נפעמת כיצד הם צמחו, כל פעם מחדש, ולעיתים היו מפתיעים אותה- הנה רק נולד לו קשר חדש, עדין ומתוק, וכבר התחיל לפעום בצורה שתמיד ריגשה אותה עד דמעות. "למידה חדשה", היא הייתה מתרגשת בתוכה, מברכת כל אחד ואחד מהם באהבה וגדילה והתפתחות מיטיבה.
********************
העניין היה שמזה תקופה היא הייתה מגיעה בבוקר ומזדעזעת לגלות שמישהו זרע הרס בגינה האהובה שלה. שברי קשרים היו מפוזרים בכל עבר, קצוות שפעמו פעימות אחרונות לאחר שהופרדו זה מזה, חורבן וכאוס בגינה היפה שלה.
היא הייתה רצה כל עוד נפשה בה לעבר גינת הנבטים שלה, מתפללת בליבה ששם לא נגע החורבן, אבל מהר מאד המציאות הייתה טופחת על פניה: הקשרים הזעירים, הרכים והמתוקים שלה נגדעו באיבם, חלקם לא עברו אפילו את הלילה וליבה היה נקרע בתוכה.
מי יכול לעשות דבר כזה? איך אפשר? אמונה לא האמינה שמישהו יכול לפעול באכזריות כל כך. היא חשדה בהרס עצמי ששוב יצא לחפש מזון בשעות הלילה המאוחרות, וגם חשבה להאשים את הפחד והכנופייה שלו, שלפעמים היו יוצאים מכלל שליטה במסיבות שלהם, הורסים כל חלקה טובה.
אמונה, גננית טובת לב ואמיצה שכמוה, החליטה לצאת למארב. היא החליטה שהיא תתפוס את אותו ונדליסט ותשים סוף לחורבן הזה.
ואכן כך היה.
************************
לספק לא היה הרבה מה להגיד. הדבר האחרון שהוא ציפה לו היה שמישהו יכוון אליו פנס באישון הלילה, כאילו היה אחרון התולעים בישבנו של פעוט זב חוטם. הוא נתפס על חם. הוא גם לא ציפה לתגובה של אמונה, שבמקום להסגיר אותו לרשויות, החליטה להזמין אותו לתה צמחים לילי ועוגיות בבית הקטן שלה.
מאוחר יותר, כשנמזגה כוס התה השמינית וכורסמה אחרונת העוגיות, הם כבר היו שקועים בשיחת נפש עמוקה, שחנ"ש כפי שהייתה מכונה במערכת, ומי שהיה מביט בהם מהצד היה יכול להישבע שמדובר בשני ידידים ותיקים, שלא לומר בזוג אוהבים שמסיים את יומו על כוס תה ועוגיות.
אף אחד לא ידע מה נאמר שם בשיחה, אך כשהם נפרדו, הבוקר כמעט האיר ואמונה כבר התארגנה לקראת יומה. הספק, מצידו, הלך לישון. הוא ישן את שינה עמוקה כפי שלא ישן מזה זמן רב.
******************
בכל בוקר הייתה אמונה מתחילה את סיור הבוקר שלה בגינת הקשרים הבוגרים, נפעמת מעצמתם ומעומק שרשיהם, ממשיכה משם לגינת הקשרים הצעירים, תומכת במקל ומשקה את המתקשים ואז ממהרת לגינת הקשרים החדשים שלה, אלה שרק נולדו, מחמלי נפשה, ממהרת לדשן אותם בחמלה ולהשקות אותם באהבה אינסופית.
הפעמים בהם הייתה מגיעה לגינה ורואה את ההרס הלכו והתמעטו, עד שכמעט נשתכחו כליל. היא הייתה צריכה להאמין שהם לא יחזרו שוב, ורק עצם האמונה הזאת מיד הולידה עוד קשר זעיר, מתוק וקטן, שהיא מיהרה להרעיף עליו אהבה. זה הקטן גדול יהיה, וגדול ועבות וחזק. קשר של אמונה.
כשהייתה מרימה את הראש, הייתה מחייכת לעבר הדחליל הגדול שהציבה במרכז גינת הקשרים שלה. התמדה, היה כתוב עליו, והיא הייתה יכולה להישבע שהוא מחייך אליה גם.
אם ספק יתעורר שוב חלילה ויגיע לגינה, הדחליל התמדה כבר ידאג להבריח אותו, היא ידעה. והידיעה הזאת מיהרה להוליד עוד נבט חדש ורך, מתוק, אותו היא תגדל בהרבה אהבה. ואמונה כמובן.
