"אז איך עבר עליכם השבוע?" שאלה המדריכה בסדנת ההרזיה. "אשמח שכל אחד ישתף את הקבוצה".
רק זה היה חסר לו עכשיו, לאגו, אחרי שכל השבוע הוא שמר בטירוף, ועלה 100 גרם.
איך, איך, הוא ניסה לגלגל את מאורעות השבוע האחרון, ולא הצליח להבין איך זה קרה לו. הייתה לו נפילה אחת השבוע. אחת! איך הוא לא ירד כלום? ועוד עלה?
"בפעם הבאה בטוח תרד", קינאה חייכה אליו.
"עזוב אחי, השיטה הזאת לא עובדת", הוא שמע את הספק לוחש מעבר לכתפו.
אבל האמת, שהוא רק היה מתוסכל. ורעב.
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא היה רעב.
הוא נולד רעב.
במערכת עפו על זה, הנה סוף סוף מישהו שלא צריך לרדוף אחריו עם האוכל, ובכל מקום שהוא היה מגיע תיכף ומיד הוא היה חושב מה יש כאן לאכול.
בתמונות הישנות מהאלבום הוא תמיד נראה יותר גדול מכולם. כולם עומדים סביב ואותו תמיד הושיבו על כסא, ועדיין הוא היה עובר אותם בראש. תופס את כל התמונה.
והוא גם תמיד היה הכי חזק, אז אף אחד לא התעסק איתו. הוא היה מעיף בהם מבט, ותיכף הם היו מגישים לו את קופסאות האוכל שלהם בהפסקות. והוא היה אוכל הכל. לא משנה מה שמו להם באותו יום.
אחר כך תמיד אשמה הייתה נדבקת אליו, אבל הבטן שלו הייתה כל כך מלאה, שהוא לא הצליח לזוז, בטח שלא להעיף אותה, אז היא הייתה נשארת.
עם השנים הוא הלך ותפח, והרגיש שזה לא נוח הגודל הזה, אבל מה לעשות שהוא היה רעב?
כמה דיאטות הוא ניסה. או הו. את הכל! בלי פחמימות, רק פחמימות, להפריד פחמימות. תזרקו דיאטה והוא כבר ניסה איתה. לפעמים הוא היה מצליח לרדת במשקל, אבל מהר מאד הוא היה חוזר שוב לאותם מימדים. זה רק הרעיב אותו יותר, כל הדיאטות האלה.
**********
"אז מה בשבילך?", כבוד חייך אליו, תוך שהוא מנגב את ידיו השומניות בסינר השמנוני, שכבר לא הייתה פה חלקה אחת נקייה.
"הכל", אגו חייך אליו בעצב, והתיישב בשולחן הקבוע שלו.
מי הגאון שחשב למקם את סדנת ההרזיה קרוב כל כך לדוכן של כבוד?
הדוכן של כבוד לא היה גדול, אבל תמיד היה בו מלאאאא אוכל, והוא הגיש מנות ענקיות. אגו היה אוכל אצלו הכל. אבל ליטרלי הכל.
"בכבוד", כבוד פתח לו שולחן ואגו כבר התחיל לאכול כל מה שהוא שם לפניו. לא היה מאכל שכבוד הגיש שאגו לא טרף.
הוא היה הלקוח הכי ותיק שלו, ותכל'ס? גם הכי משתלם. הנה הלכו גם המאה גרם, אגו חשב לעצמו תוך כדי שהוא עובר צלחת צלחת ומרוקן את תכולתה, אבל הוא לא יכול היה להפסיק. כבוד היה מחייך אליו בהבנה, מתענג על התענוג שהאוכל שלו הצליח לגרום לו וממהר לנקות את ידיו בסינר המטונף.
**********
"אם ניסיתם הכל ואתם עדיין רוצים לרדת במשקל, פנו אלינו", אגו ראה מודעה יום אחד ביומון של המערכת, שהיה מופץ מדי בוקר. רגע לפני שהוא מיהר לבטל בבוז את המודעה הזאת ולדפדף הלאה, משהו בתוכו גרם לו לחזור חזרה למודעה. הוא גזר אותה ושם בכיס.
הוא הגיע למפגש בלי יותר מדי ציפיות.
"מקסימום זה יצליח", הוא חייך לעצמו במרירות, ואם לא – אין תחושה שביקור בדוכן של כבוד לא יוכל לפתור.
"איפה נשקלים?" הוא כבר התכוון להוריד נעליים והתחיל לרוקן את הכיסים (לא פעם זה עזר).
"כאן לא נשקלים", חייכה אליו המדריכה והניחה יד רכה על כתפו.
הוא חשב לרגע שאולי הוא התבלבל והגיע למקום הלא נכון, או אולי שוב נפל על שרלטנים. מי שמע על דיאטה שלא נשקלים בה?
הוא רצה כבר לחזור על עקביו, אבל אז היא הביטה לו בעיניים, במבט ארוך שכאילו ראה את כל הנימים הכי דקים שלו, מבט שגרם לו אמנם להרגיש חשוף, אבל גם סוף סוף לראות את מי שהוא באמת. המבט הזה, והיד הזאת על כתפו, גרמו לו להישאר.
הוא מזג לעצמו כוס מים קרירים עם חתיכות מלפפון, התיישב בכיסאות הפלסטיק וחיכה שיתחיל המפגש.
אז הוא עוד לא ידע, כמה הוא יברך על הרגע הזה, הרגע שהוא החליט להישאר.
הוא עוד לא ידע שרגע הבחירה הזה, יהיה הרגע המכונן בחייו.
אז הוא לא ידע עדיין שהוא בעצמו יהפוך לגורו ממש, שיעזור לאחרים להשביע את החור הרעב הזה שהיה אצלם,
הוא לא ידע שהוא יצליח להניח ידיים על הבטן שלו, על כל השומנים שלה, ולאהוב אותה באמת,
כמו שהיא.
אז הוא עדיין לא ידע שהמדריכה המהממת הזאת, מיישירת המבט, מידה ("מידתיות בשבילך", כפי שהיא נהגה לומר לו), תלמד אותו להכיר את הגבולות האמיתיים שלו.
הוא עדיין לא ידע שהוא הולך ללמוד כמה הוא ראוי,
ואהוב,
ושהחור השחור הזה בבטן שלט, זה בכלל לא רעב אלא פחד.
אז הוא לא ידע שהוא בכלל לא היה רעב כל השנים האלה, וכל הסעודות האלה אצל כבוד, עם המנות הלא מידתיות שלו והטעמים הכל כך חזקים, רק בלבלו אותו עוד יותר.
אז הוא עדיין לא ידע שאפשר לראות אותו גם בלי שהוא יהיה הכי גדול
או חזק.
אז הוא עדיין לא ידע שהוא חשוב,
ושיש לו תפקיד,
ושזקוקים לו,
כי הוא לצורך.
אז הוא גם עדיין לא גילה שהוא לא חייב להרגיש בודד כל הזמן ושיכולות להיות לו חברות חדשות,
מעצימות, תומכות,
הוא עוד לא ידע שהוא הולך לפגוש את משמעות, ושלווה ואותנטיות ואהבה שיהפכו להיות החברות הכי טובות שלו,
חברות נפש ממש,
ויחד עם ישנו את כל המערכת ויביאו א1ותה לפסגות חדשות.
אז הוא עוד לא ידע שהוא הולך לשנות את החיים שלו על פיהם,
ליהנות מהם,
ליהנות מכל ביס מבלי להתפקע,
או מבלי שתידבק אליו האשמה הזאת בכל פעם,
הוא לא ידע שיהיה לו שקט.
הוא לקח שלוק קטן ממי המלפפונים שלו, וחיכה שהמפגש יתחיל.
