המערכת המשיכה לשוט בעדינות על פני המים, שלאט לאט הלכו ונרגעו.
איש לא יכול היה לנחש שרק זמן לא רב קודם לכן, עוד התנהלה כאן סופה, מהקשות שידעה המערכת.
האי שנראה מרחוק הלך והתקרב, ובעוד מספר רגעים המערכת תעגון, סוף סוף, לחופיו.
גם האי הזה, היה נעלם לא פעם, בגדר שמועה, שהיו כאלה שלא תמיד האמינו שהוא באמת קיים.
אבל היא האמינה.
תמיד.
והנה עתה, הוא היה אמיתי כל כך.
******
היום בו החליטה לצאת למסע אל האי היפה בתבל היה יום מכונן.
אחרי כל כך הרבה שנים שהיא ראתה אותו בעיני רוחה,
דמיינה את הצבעים שלו, את השבילים, את הריחות,
היא השיקה את האוניה שלה ויצאה לדרך רק בשביל לגלות שבדיוק פרצה סופת עולמים,
שאיימה להטביע אותה במקומה.
מטחים של גשם ירדו משומקום,
הגלים סערו ועלו לגבהים שכמוהם טרם נראו,
הרוחות שרקו סביב ומערבולת החלה למשוך אותה מטה מטה.
בהתחלה היא ניסתה עוד להיאבק,
אך מהר מאד נותרה חסרת אוויר וכוחות.
דמעות החלו לשטוף אותה, הלוך ושטוף,
ומה היא ביקשה?
מה היא רק רצתה?
להגיע לאי היפה בתבל?
איך החלום היפה שלה הפך לחלום בלהות, לסרט אימה?
היא הייתה בטוחה שהיא הולכת למות.
היא כבר כמעט ויתרה עד שנזכרה שכל מה שצריך לעשות במצב כזה,
זה להרפות, לשחרר, להתמסר למערבולת.
אלוהים, כמה זה מפחיד להתמסר למערבולת.
היא לקחה נשימה עמוקה,
עצמה עיניה,
מיגבה את הדמעות
ושחררה את ידיה מההגה.
תוך רגע שאבה אותה המערבולת פנימה,
היא לא הצליחה לנשום
אבל ברגע הבא, בלי להבין איך ומתי, היא כבר הייתה בצד השני.
העננים החלו להתפזר, והים הסוער חזר אט אט לשגרה,
לצבעיו היפים.
המערכת הבחינה כי האוניה שלה נשברה קצת,
אחת הקורות עפה לצד השני,
המפרש נקרע.
אבל חוץ מזה, היא עדיין שטה.
המצפן נשאר.
היה לה כיוון,
היא המשיכה בדרך שלה,
לעבר האי היפה בתבל.
******
עוד ועוד תלאות המשיכו ללוות אותה בדרך,
כאלה שהיא צפתה אך בעיקר כאלה שלא.
חיות ים מכונפות הרעידו את אונייתה,
ציפורים שחורות כנף ניקרו במפרשה,
הרוחות סערו כמו שלא ידעה שהם יכולות לסעור,
והגלים שטפו אותה על הסיפון פעם אחר פעם.
אבל היה לה כיוון,
היא הייתה בדרכה כל האי היפה בתבל.
הלילות היו קשים,
האופל והקור היו נכנסים פנימה
עמוק עמוק לתוכה,
רוקדים עם הספקות ריקודים עתיקים,
לוחשים לה שהוא לא באמת קיים,
שאין לה כיוון,
שאין לה מושג לאיפה היא הולכת.
לפעמים היא הייתה מביטה בים הגדול, שהקיף אותה מכל עבר
ומאמינה להם, שבאמת אין כלום.
שאין יבשה באופק,
שלעולם לא תהיה,
שהאי היפה בתבל הוא רק פרי דמיונה
ואולי הגיעה השעה שתוותר על משחקי הדימיון הללו,
שמסכנים את האונייה שלה.
אבל זה היה חזק ממנה.
אחרי שהייתה נופלת לבורות החשוכים, היא הייתה קמה,
מכסה את כל הספקות בשמיכת הטלאים שלה,
מוזגת כוס תה חם,
ומכבדת אותם בעוגיות מעשה ידיה.
בבוקר היא הייתה דואגת לא להעיר אותם,
כי ידעה ששוב השתוללו הלילה עם על הפחדים והחרדות.
בשקט בשקט, היא הייתה עולה לסיפון,
השמש הייתה צובעת את השעות האלה בצבעים מיוחדים,
האוויר היה נקי וצלול,
והמים היו שרים לה, בכל פעם שנגעו באנייתה. כ
היא הייתה מחבקת את כוס התה שלה,
מהדקת את שמיכת הטלאים על גופה
ויודעת.
ברגעים האלה היה עולה נתיב זהרורים נוצצים על פני המים,
הולך ומתפתל,
מסמן לה את הדרך,
קורא לה לבוא בעקבותיו.
זה המסלול,
זאת הדרך,
אל האי היפה בתבל.
******
את הסערה האחרונה,
זאת שהחלה להתחולל מי אחרי שראתה יבשה באופק,
כשזיהתה את האי היפה בתבל מתוך חלומותיה,
היא חיבקה.
היא צחקה מולה,
וצעקה לה שזה בסדר.
שהיא יכולה לבוא,
וגם אם תשבר את האוניה שלה לרסיסים,
היא כבר תדע להגיע אל האי שלה.
זה כבר לא משנה.
היא הייתה רטובה כולה, מכף רגל ועד ראש
ולא הפסיקה לצחוק,
אחרי הכל – זה מה שנותר בה.
******
היא הניחה כף רגל מהוססת על החוף.
המועקה שליוותה אותה זמן רב כל כך, נעלמה כלא הייתה.
היא ידעה שהאי הזה קיים,
היא הכירה כל פינה בו מהדימיון שלה.
הוא היה כל כך יפה.
היא לא הייתה יכולה לדמיין,
שהאי היפה בתבל היה כל כך הרבה יותר יפה משאי פעם חלמה.
