הבאנג'י באזור עמק תהומות העצב היה אחד מהאתרים היפים במערכת.
צוק מרהיב עמד ניצב מעל בריכות מים, צמחייה מקומית יפהפייה, ובריכות מים מלוחים, ממותקים במינרלים, חמימים ומנחמים למגע. לא פלא שכל מי שהיה מגיע לשם היה ממהר לצלול בצניחה חופשית היישר אל חיקם.

תהומות העצב היו מהפנטים כמעט, וכמו משכו אותך עוד ועוד פנימה, עמוק, לתוכם. זאת הסיבה שלא תמיד היה פשוט לצאת מהם. במערכת לא אהבו לדבר על זה, אבל יודעי דבר לחשו על כמה שלא חזרו משם ועקבותיהם נעלמו, שטבעו במצולות העצב. מי שבכל זאת צלח את הצלילה, תיאר זאת כאחת החוויות המנקות והמרטיטות בחייו- לא היה מי שיצא אותו דבר לפני ואחרי הטבילה בתהומות העצב.
אבל המחיר… הכל ידעו שזאת הייתה סכנת נפשות, אך המצולות האלה היו חזקות מהכל; כמו הסלע האדום הם משכו את הקופצים בעוד דמעה מלוחה ועוד אחת, מפתים אותם להיכנס עוד ועוד, ואלה היו לא פעם מסתחררים, מאבדים אחיזה במציאות ורק צוללים עוד ועוד לעומק. זאת הסיבה שבמערכת היו א מעט התראות לגבי תהומות העצב, אזהרות נשלחו לכל עבר, שהקפיצה אסורה! אבל עדיין, בינינו, אי אפשר היה לעצור את המטיילים ההרפתקניים של הנפש שמצאו תמיד את הדרך אליהם.

**********
בגלל שאף אחד לא דמיין שעמק תהומות העצב יהיה כזה להיט, ויהיו לא מעט כאלה שירצו לצלול בתוכו, אף אחד לא חשב, נגיד, שבמקום להתריע ולהתריע על המקום הזה, יהיה יותר פשוט להכשיר אותו. זה אפילו לא דרש יותר מדי משאבים – פשוט לשים שם חבל, להפוך את הצלילה החופשית לבאנג'י.
שנים יעברו, עד שזה יקרה, עד שרעיון גאוני אחד, בדמות חבל, יגיע יחד עם יזמית צעירה וחדשה שתגיע לאזור ותהפוך את תהומות העצב לאתר בטיחותי למשתמש.

**********
באותו יום נוכחות, אז יזמית צעירה וחדשה, חיפשה מקום חדש במערכת שתוכל לתרגל בו נוכחות ואיכשהו הדרך לקחה אותה היישר לשם.
כמה יפה פה, היא לקחה טישיו ושמה לב שהיופי של המקום הזה קצת שונה מכל המקומות היפים שראתה. יופי פוצע, עם כאב עמוק כזה בלב. היא התיישבה על קצה הצוק, לקחה נשימה עמוקה של נוכחות, התבשמה מהנוף והשתכרה מאדי המים המלוחים שקראו לה מלמטה. היא הייתה מתה לקפוץ, להשתכשך בתהומות העצב.
"תקפצי, תקפצי", הם לחשו לה, "כל כך נעים פה, וחמים, ומוכר".

"אוקי", היא הסכימה לאתגר וקפצה. לא לפני שהוציאה מתיקה חבל עבה במיוחד, כמובן, קשרה כמה קשרים נפשיים, עיגנה את האחיזה שלה במציאות וצללה.

**********
אף אחד במערכת לא הבין איך לא חשבו על זה קודם, כדרכם של פתרונות גאוניים. מאז אותו יום הפך עמק תהומות העצב לאתר רשמי, מוסדר, שניתן היה ליהנות מיופיו וממימיו החמימים ועדיין -איזה יופי! גם להישאר בחיים.

עם הזמן נוכחות, החכמה הזאת, יצרה חבלים שונים באורכים שונים, לכל דורש. היו כאלה שהעדיפו חבל קצר, של נפילה קצרה מלאת אדרנלין, לפעמים כלל לא היו נרטבים, והיו כאלה שביקשו את החבל הארוך ממש, שאיפשר להם צלילה משכרת בתוך המעמקים. היו כאלה שממש ביקשו את החבל שישפשף אותם היטב בקרקעית – שממש היו צריכים להתחכך בה בשביל להרגישו שהם עשו את תהומות העצב. כל אחד ומה שהוא צריך.

מאז אותו יום האתר גם עבר את מבחני הבטיחות המחמירים של המערכת. עכשיו, שהוא כבר היה בטיחותי, כל דורש היה יכול לצאת למסע לעבר עמק תהומות העצב, לטפס על הצוקים המרהיבים, להתבשם מהצמחייה המגוונת, לצלול היישר על עבר תהומות העצב, להתנחם בהם, להתחמם בחומם, להיעלם לרגע בתוכם, להשתפשף בקרקעית אם רוצים, ולשוב חזרה. היה להם חבל.