הדבר הכי מפחיד עבור גברת טעות היה להיות היא.
אלוהים, כמה שהיא פחדה מעצמה.
היא כבר כל כך התרגלה לפחד מעצמה, שכבר שכחה שאפשר גם אחרת.
טעות לא הייתה מהטיפוסים האלה שצועקים "מזל טוב" כשנשברה כוס,
בטח לא מאלה שאומרים "כנראה שהכל מדויק" כשפתאום הופיע חתיכת פקק בדרך וגרם לה לאחר לפגישה,
בטח ובטח לא מאותם טיפוסים שמברכים על זה שבטעות פנו בפנייה הלא נכונה.
להיפך.
היא הייתה מלקה את עצמה על כל הטעויות האלה,
מדברת לעצמה במילים שהדף לא יוכל לסבול, אפילו לא בטעות.
היא הייתה כועסת, ומתעצבנת וממררת על גורלה שהיא כזאת טעות.
בעיקר היא הייתה מבולבלת.
לא פעם הייתה יוצאת מהבית ונחרדת לגלות ששוב שכחה את המפתח,
שעבר תשלום אחרון לשלם ואז היה פוגש אותה בדמות מעטפה אדומה שצעקה עליה,
שהיא לא הניחה את הדבר הנכון במקום הנכון,
את המילה הנכונה במשפט הנכון,
את המעשה הנכון ברגע הנכון.
רוב הזמן היה לוקח לה שעות לצאת מהבית, שלא לומר להתלבש,
כי לא הצליחה לקחת החלטה.
ומה יהיה אם הכל יהיה טעות?
היא הייתה מנסה להכין לעצמה רשימות, להקשיב לכל מי שרק היה לו מה להגיד (ולכולם, אבל לכולם היה) עד שהייתה הולכת לאיבוד בין כל הרשימות והקולות,
מפחדת לטעות,
שוב.
הפחד שהיא תהיה היא שוב,
הטעות,
הקפיא אותה.
היא כל כך פחדה לטעות עד שלא פעם פשוט הפסיקה לנסות.
המחשבות שהתרוצצו לה בכל רגע נתון בתוכה היו כמו מיליון פעולות שניתנו בבת אחת במחשב,
ובדיוק כמוהו,
גם היא הייתה נתקעת.
היא האמינה בכל ליבה שאם רק תצליח לחשוב עוד קצת, על כל התסריטים,
על עוד אפשרות,
על כיוון נוסף שבטח לא לקחה בחשבון,
היא באמת תצליח לא לטעות, לא להיות היא.
*******
בערבים קרים היא הייתה יושבת עם כישלון,
שהפחד – חבר משותף של שניהם, הכיר לה פעם
ומאז הלכו יחד לכל מקום, כמעט.
הם היו יושבים מכורבלים יחד בשמיכת טלאים ישנה,
שטעות לא הסכימה לזרוק,
שותים מיץ רימונים (בעונה)
ומתכננים תכניות שאף פעם לא הפכו למשהו אחר.
עוד ועוד תכניות בלי מהות, בלי ממש, תכניות שתמיד נשארו תכניות.
*******
את הבוקר ההוא,
בו הכל השתנה,
היא לא תשכח לעולם.
היא כבר התכוונה לגדף את עצמה שוב,
שהיא עשתה טעות ועכשיו הכל יהיה טעות,
אבל אז היא הרימה לרגע את הראש וראתה אותו בבירור.
את האופק.
הוא היה כל כך רחב, וצלול ואינסופי,
ודווקא אז,
דווקא בתוך הדבר הגדול הזה,
היא הרגישה לראשונה שיש לה מקום.
ושזה בטוח עבורה להיות היא,
לטעות,
כי האופק הזה היה עגול והוא קרץ לה, סימן לה להתקרב.
וכל הדרכים כולן הובילו אליו.
היא הבינה איך מכל מקום שתגיע,
ככה,
כמו שהיא,
היא תמיד תגיע למקום הנכון.
ופתאום היה לה שקט.
וכמו המחשב שלה, גם היא הרגישה רעננה וחדשה כמו אחרי ריסטרט טוב.
והפעולות התחילו להיות מוקלדות,
אחת אחרי השנייה במציאות שלה,
והיא כבר בכלל שכחה שהקלידה אותן.
*******
בערב, כשנפגשה שוב עם כשלון,
היא סיפרה לו כמה הוא מפואר,
והוא רק שתק, הקשיב.
"אם אני כשלון מפואר, אז את הטעות הכי מהוללת שאני מכיר", הוא חייך אליה,
ויחד הם המשיכו לתכנן לא מעט תכניות, רק שהפעם,
הם ידעו,
התכניות הללו יהפכו למציאות קיימת,
אחרת לגמרי,
אמיתית ונושמת,
בדיוק כמוה.
