מאז ומתמיד, הדחייה הרגישה שהיא לא באמת שייכת.
כלומר, היא ידעה שהיא חלק מהמערכת, כי הנה היא פה, לא? אבל תמיד היו לה מחשבות שהיא מאומצת, והיא אהבה לספר לעצמה את הסיפור איך בטח אף אחד לא רצה אותה, והמערכת, שריחמה עליה, אספה אותה בלית ברירה אליה ומאז היא תקועה איתה. זה נכון שזה קצת מצחיק להגיד שהיא "אהבה" את הסיפור הזה, כי למה שמישהו יאהב סיפור כזה, אבל היא בהחלט אהבה להאמין בו, בין היתר כי היא הייתה גם קצת מזוכיסטית.
מעבר לזה שהיא נהנתה להתעלל בעצמה, בעדינות אמנם אך בעקביות, ונהנתה מהכאב שתמיד גרם לה להרגיש שהיא חיה, היא הייתה מאד, אבל מאד רגישה לריחות. חוש הריח היה ללא ספק החוש המפותח ביותר שלה. היא הייתה מריחה את עצמה ללא הפסקה, תוהה אם להאמין למה שכתוב על הדאורדורנט שהוא אכן מספיק ל-48 שעות או אם הבל הפה שלה עדיין סביר מהבוקר. בנוסף לכל אלה, הייתה לה גם בעיית הזעה קלה, במיוחד בכפות הידיים, שמעבר לכך שזה היה ממש דוחה לטעמה, היא גם התביישה בכך לא מעט. היא כל הזמן הייתה בלחץ כי לא היה לה רגע דל, לדחייה, בין הרחרוח העצמי הבלתי נגמר לבין ניסיון להסתיר את הזיעה הנוטפת, הדוחה.
בגלל כל התכונות הללו, היא הייתה מספרת לעצמה בדרכה המזוכיסטית והמיוחדת, שהיא לבד ושאף אחד לא ממש רוצה להתקרב אליה; שהיא דוחה את כולם. אך כדרכם של לא מעט סיפורים, לא באמת היה לסיפור הזה קשר למציאות. בפועל, היא אולי הרגישה בודדה, אבל היא אף פעם לא הסתובבה לבד.
לכל מקום שהיא הלכה, אבל לכל מקום, הקורבנות הייתה מצטרפת אליה, נאחזת בה ממש, מתעקשת ללכת איתה יד ביד, מה שכמובן הבעית את הדחייה מפאת הזעת היתר שלה בכפות הידיים, ורק גרם לה להזיע עוד יותר. אל השתיים האלה הייתה מתלווה תמיד גם הדחיינות, נשרכת אחריהן לכל מקום עם השרוואלים הרחבים שלה ואווירת השאנטי המוגזמת שלה, כאילו עכשיו מישהו הוציא אותה ברגע זה מבומבמלה. הדחיינות, אגב, לא הייתה מהדברניות, אבל המילים שכן הייתה מוציאה הרגישו תמיד כמו ענן סמיך כזה, שהיה מתיישב על כל מי שהיה ברדיוס שלה.
על אף שהדחיינות הייתה הולכת תמיד צעד אחד מאחוריהן, הן היו הולכות לכל מקום ביחד. הן הפכו לשלישייה, שהמערכת כבר התרגלה לראות בהן יישות אחת, בעלת שלושה ראשים אמנם, אבל יישות אחת.
העניין הוא שהמערכת לא הייתה בנויה לדבר התלת ראשי הזה, והמעברים שלה היו לא פעם צרים מדי מכדי שהן תוכלנה לעבור בהם. הן היו נתקעות במעברים, ולעיתים אפילו סותמות אותם, מה שהביך את הדחייה עד לשד עצמותיה וגרם לה להריח את בתי השחי שלה כמו משוגעת.
הן היו מנסות לחלץ את עצמן מהמעבר הצר הזה, ותמיד זה היה נגמר בכך שמישהו היה דורך בטעות על הרגל של הקורבנות, או לא בטעות, אם הייתם שואלים את הקורבנות שיכולה הייתה להישבע שעושים לא דווקא. "הנה, שוב כולם עוברים ורק אנחנו לא", הייתה הקורבנות ממהרת לומר בקול רם מדי, "ולמה תמיד דורכים רק עליי?"
"נו, בקטנה", הדחיינות הייתה לוחשת. "ומה הלחץ לעבור דווקא עכשיו, ננסה מחר", והמילים שלה, שקטות ככל שהיו, היה מרגישות קצת כמו סליים דביק כזה, שהתיישב עליך וכאילו הדביק אותך למקום. "לא באמת רוצים שנעבור", הייתה הדחייה פוסקת, תוך שהיא ממהרת לשים יד על הפה, לוודא שהבל הפה שלה סביר, לכל הפחות.
המערכת, מבחינתה ניסתה להתאים את עצמה ולהסביר פנים לכל באיה, מבלי להפלות, ולכן היא הסכימה להרחיב חלק מהמעברים על מנת להנגיש אותם גם לשלישייה המוזרה הזאת. כמובן שגם אז לקורבנות היה מה להגיד, כן? (למה לא עשו את זה קודם, ולמה צבעו את המעברים בצבעים שהיא הכי לא אוהבת, ובכוונה עשו את המעברים ככה שלא יהיה לה נוח לעבור בהם) והדחיינות, מבחינתה, תמיד ניסתה להניא אותן מלעבור מלכתחילה, כי תכל'ס? אין שום סיבה אמיתית שצריך לעבור בעטיה את המעבר, בטח ובטח שלא עכשיו. הדחייה הייתה נעמדת בין שתיהן, מזיעה ומבוהלת, ובעיקר ומרחרחת את בית השחי שלה.
כך הן היו מסתובבות להן במערכת, הדחייה-קורבנות-דחיינות, "המפלצת בעלת שלושת הראשים", כמו שקראו להם מאחורי הגב אחרי שהיו תוקעות את המעברים פעם אחר פעם, מנסות למצוא את דרכן במפת המעברים של המערכת.
בגלל שהדחייה הייתה קצת מזוכיסטית (זוכרים?), לא פעם היא הייתה מנווטת אותן דווקא אל המעברים הצרים, הלא מונגשים, בהם הן היו נתקעות ואז היה מתחילה הדרמה. כולם היו מצפצפים להן שיזוזו כבר, הדחייה הייתה מזיעה נהרות, הקורבנות הייתה מקטרת ללא הפסקה והדחיינות הייתה מחייכת וזורקת לחלל ביטויים שאין מעצבנים מהם בשעה של דרמה כמו "נו ווריס" ו"טייק דה טיים".
"כולם מתקדמים חוץ מאיתנו", הייתה הקורבנות ממשיכה, בטון המיוחד הזה שלה, שתמיד היה קצת סתום וקצת גבוה יותר. "תשחררי אחותי, למה להתקדם עכשיו בכללללללל?", הדחיינות הייתה עונה בנונשלנטיות, מושכת כאילו בכוונה את הסופים של המילים. הדחייה הייתה שותקת, כי כשהיא הייתה בלחץ היא יכולה הייתה להישבע שזה משפיע לה על הבל הפה, אבל בגדול היא אפילו לא הצליחה לדמיין את האפשרות, שאם הן רק ישחררו לרגע את האחיזה אחת בשנייה, הן יצליחו לעבור בקלות ולשחרר את החסימה.
יום אחד, כשהן שוב היו תקועות באיזה מעבר צר באזור הגרון, ולא ראו מוצא איך הן יחלצו את עצמן הפעם מהברוך הזה שהדחייה הובילה אותן אליו, הדחייה הזיעה כל כך הרבה מהלחץ, עד שכף היד שלה פשוט החליקה מכף ידה של הקורבנות, שתמיד אחזה בה, כמו נשענה עליה בכל כובד משקלה. "למה תמיד עוזבים אותי?" הקורבנות עוד הספיקה לומר, אבל הדחייה קלטה לפתע את ההזדמנות, ויחד עם הדחיינות אמנם, הצליחה לחלץ את עצמה מבעד למעבר בגרון.
הרגע הזה היה רגע מכונן, ולו רק בגלל שבאותה שנייה נולדה אפשרות אחת קטנה של מציאות אחרת. המפלצת התלת ראשית הפכה פתאום לדו ראשית, ומי בכלל ידע שיש אפשרות כזאת.
הדחייה המשיכה להסתובב, בינתיים עם הדחיינות, אבל עכשיו היא כבר ידעה, ממש ידעה, שלא מדובר בגזירת גורל, אלא רק בבחירה, אפשרית, וכשיגיע הרגע היא תוכל להיפרד גם ממנה ולבחור לבדה לאיפה היא הולכת, ועם מי. על אף שהדחיינות עדיין התלוותה אליה, ברגע שהיא לא שמה לב היא החליטה לקבוע תור ללב, למטפלת ההיא שכולם תמיד דיברו עליה במערכת, שיודעת לעשות ניתוקים ולמלא חורים. אהבה קוראים לה, הם אמרו, אהבה עצמית, אם היא לא טועה, ועל אף שהתור היה קצת רחוק, היא ידעה שלא רחוק היום בו היא תוכל להתנתק גם מהדחיינות המעיקה ולגלות את עצמה מחדש.
היא חשבה על האפשרות לעבור ככה בקלות במעברים, בלי להיות תלויה באף אחד, בלי להיתקע, לעמוד בזכות עצמה. להכיר מקומות חדשים שהיו סגורים בפניה, ולהסכים להתחבר עם עוד רגשות במערכת, שתמיד חשבה שלא ירצו להכיר אותה, כי יהיה לה מקום. ואז היא שמה לב, שכשהיא חשבה את המחשבה הזאת, היא לא הזיעה כמעט בכלל ובמשך כמה דקות ארוכות למדי, היא אפילו לא הרגישה צורך להריח את עצמה.
