"וואן צ'אי מסאלה פליז", החלטה נשענה לאחור, מערסלת את עצמה בערסל.מי שתלה את הערסל הזה, בספוט הכי מושלם בחוף, בהחלט ידע מה שהוא עושה.

החוף היה הומה אדם, ונחילי אנשים נפלטו מהשוק הסמוך. עד מתי היא תשב פה? תלויה בין שמיים וארץ? מתערסלת בערסל הזה, שכבר נדמה היה שקיבל את צורתה? היא תהתה בדממה. האמת? שהשאלות האלה, שהצליחה לשים על מיוט תקופה ארוכה כל כך, החלו לעלות פתאום, כמו אסירות שנמלטו מפתח דלת בית הסוהר שנשכחה לא נעולה.

********
תקופה ארוכה היא לא עשתה כלום. בהתחלה היא עפה על האפשרות הזאת, לא לעשות כלום ולקחו לה כמה ימים טובים להתרגל לחוסר המעש הזה. היא עוד הרגישה את כובד האחריות על כתפיה כשהייתה יושבת בבית הקפה הקטן, עם הלאסיי הטבעוני שלה, עוד חשה את שאריות הפחד לקבל החלטה לא נכונה כשטיילה לאורך הנהר הזה שם. אבל לאט לאט היא התמכרה לקלות הזאת, שהפכה את צעדיה למרחפים ממש, ואם עוד היה עולה לה קצה בדל של מחשבה שהיא צריכה להחליט, להיות מי ומה שהיא, היא כבר דאגה להשקיט אותו.

הנסיעה הזאת, פתאומית ככל שהייתה, לא הייתה ספונטנית מכל וכל. מזה תקופה ארוכה היא חשה כבדות, אפילו סחרחורת, שהקשו עליה מאד לתפקד. הקשו עליה להיות היא, לקחת החלטה. התחושה הזאת הייתה נוראית, בואך בלתי נסבלת, בואך בייביסיטר בבית מלון הכל כלול עם 40 ילד באוגוסט בלי מזגן. כזאת. והיא הרגישה שהיא לא יכולה יותר. כולם ציפו ממנה לשקול, לשקלל, להחליט והיא כבר לא הצליחה לעמוד בקצב. זה הוריד לה את הבטחון פלאים. זה אפילו ייאש אותה, ובעיקר גרם לה להסתובב מבוהלת.

היא קמה האישון לילה, ארזה תיק קטן ומפתיע, והתעופפה לה. אם מישהו היה מבקר בבית שלה, יש מצב שהיה בטוח הנה תיכף היא חוזרת. כאילו מישהו עדיין שם, אבל לא שם באמת. מחזה מתעתע משהו, כי ביתה נותר נטול החלטה. אפילו היו צלחות על מתקן הייבוש, כוס חצי מלאה עמדה על שולחן הסלון וספר פתוח במחציתו, היה פרוס על המיטה. כאילו עוד שנייה תיפתח את הדלת והיא תיכנס. אך מזה תקופה ארוכה שהיא כבר לא הייתה שם.

עם הפחד לטעות היא עוד איכשהו הסתדרה, היא הייתה רגילה, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה החיזורים האובססיביים של אשמה. לא נורמלית זאת. זה התחיל מהודעות תמימות והפך לחיזור גורלי. היא לא הרפתה ממנה,האשמה, נדבקה אליה, שאבה ממנה כל טיפת חיות ורק הורידה אותה עוד ועוד למטה. החלטה החליטה שזה טו מאץ'. אין סיכוי שהיא תוכל לשרוד פה ככה עוד שנייה. אז היא ברחה. להודו. ועכשיו, היא כבר לא זוכרת מה היה לפני, מרוב שהיא כבר כל כך פה, כל כך התרחקה. מעצמה.

*************
"לא נמאס לך, להיות ככה על הערסל?" היו שואלים אותה עוברי אורח שהיו נשארים כמה ימים באזור, "את לא פה ולא פה, אולי תזוזי קצת?"
אך היא רק הייתה מחייכת, ממשיכה להתערסל בשקט. האמת שבתוך תוכה היא כבר הבינה שהגיע הזמן לזוז, לחזור, אבל היא לא הייתה מסוגלת. אולי היה זה פחד שכמו הלחים אותה לערסל ומנע ממנה לזוז.

יום אחד, בשעת בין הערביים, מהשעות האהובות עליה, כי הן היו לא פה ולא פה, עוד לא חושך וכבר לא אור, עוד לא אתמול וכבר לא היום וכן הלאה, אמר לה אחד המטיילים שהגיעו לא מכבר, "את יודעת, אולי פשוט תחליטי".

היא השפריצה את הג'ינג'ר, האני, למון טי שהיה לה בפה, התבוננה בו המומה. מאיפה הוא יודע? היא תהתה, ובאותה נשימה עלה בה גם כעס. מה הוא בכלל יודע על מה זה להיות היא? על כובד המשקל, האחריות, הפחד? מה הוא מבקש ממנה בכלל?
"את לא חייבת להחליט מה", הוא המשיך, החוצפן. "פשוט תחליטי שאת לא מחליטה כרגע. אבל תחליטי. זה יספיק", הוא חייך אליה, והכעס שלה התחלף בחיוך, כשראתה חתיכות ג'ינג'ר על שיערו, וחרצן לימון שנדבק לסנטרו.
"אני לא יכולה לחזור, אתה לא יודע בכלל כמה בלגן, אסור לי לחזור אף פעם", היא חייכה אליו בעצב, מגישה לו ממחטה נקייה. "אם רק היית יודע לכמה טעויות שאני גררתי את המערכת עם ההחלטות שלקחתי, השם תעזור".
"נו, ומה קרה?"
"בלגן. טעות אחרי טעות. וזאת התחילה לרדוף אחרי, המשוגעת הזאת, אשמה. רק זה חסר לי עכשיו. הייתי חייבת…."
"לברוח למקום הכי רחוק בעולם" הוא השלים אותה בחיוך, מביט על עבר השקיעה. "והנה את כאן. את את ואת לא את, לא לוקחת אף החלטה, לא עושה אף טעות, אבל גם לא באמת חיה. מתה לך פה על הערסל" הוא סיים ושתק.

בהתחלה היא רצתה פשוט להעיף אותו, אחר כך לעוף משם אבל איכשהו הלילה הזה הסתיים כשהם מצאו את עצמם עפים אחד על השני, גבוה משעפה כבר הרבה זמן.

בבוקר, כשהוא התעורר, מחייך, והושיט יד מחפשת במזרון הרחב, היא לא הייתה שם.
"החלטתי לא להחליט! וזאת אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי. אני חוזרת, חוזרת להחליט, חוזרת לעצמי. תודה. השארתי לך ג'ינג'ר, האני למון טי על השולחן".

**********
ההחלטה לא להחליט הספיקה בשביל לתת לה כוחות לארוז את התיק. באופן מפתיע, הוא לא היה גדול מזה שנארז אז. היא הצליחה לדייק את עצמה, שוב. נוסעת קלה, היא חייכה אל עצמה, כשחיכתה בשדה התעופה.
כוחות חדשים פעפעו בתוכה, שהיא לא הבינה בכלל מאיפה הגיעו. אולי היה זה הזר החצוף עם העיניים הזוהרות, אולי הגעגועים אל עצמה שסוף סוף מצאו מזור, אולי זאת הייתה ההחלטה – שבכלל לא היה משנה מה החליטה, שהפיחה בה כוחות מחודשים, גרמה לה להבין שאין טעות שהיא לא יכולה לה, ושאולי בכלל כל טעות כזאת היא רק חוויות חדשות ומרגשות שאף פעם לא הסתכלה עליהן ככה. בכל פנים, היא ידעה, ברגע שהיא נוחתת היא מחליפה מספר, רק שהאשמה האובססיבית הזאת לא תמצא דרך להגיע אליה.