אם הימנעות הייתה מצלמת, הצילומים שלה ללא כל צל ספק היו לוודאי הצילומים הכי נהדרים שראיתם.
צילומים נפלאים! אומנות ממש! אם רק היו מצולמים, או אם הגברת רק הייתה מסכימה לפתוח את המצלמה, כמובן.
הימנעות הייתה מאד מוכשרת בצילום, אבל תמיד הרגישה שהיא לא, שהצילומים שלה לא מספיק. שהיא לא מספיק. אך מעבר לכך, היא הייתה מבועתת רק מהמחשבה של איך הם ייראו, ומה יגידו. המחשבה שכל אחד יוכל לראות אותם, ואז להגיד וואז גם להביע את מה שהוא חושב הותירה אותה חשופה ומבוהלת. למחשבה הזאת היה משקל ממש, ובכל פעם שהימנעות חשבה אותה, היא הרגישה איך היא מתכווצת, ליטרלי.
המחשבה הזאת הייתה משתקת. אם, במקרה, בטעות, היה איזה רגע שהיה קורא להימנעות ללחוץ על הקליק של המצלמה, המחשבה הזאת, שהייתה שומעת הכל, הייתה ממהרת להגיע, מתיישבת עליה בכל כובד משקלה ולוחצת פאוז. ואיך אפשר בכלל להרים אפילו אצבע כשהכל קופא על מקומו?
לפעמים הימנעות הייתה נאבקת בה, מנסה בכל זאת להרים את האצבע כדי ללחוץ על המצלמה, אבל המחשבה הזאת הייתה יותר חזקה ממנה. הורידה אותה בנוק אאוט, ואת האצבע מהצמצם בהתאמה.
*******
לא פעם הימנעות הייתה משכנעת את עצמה שאם רק הייתה לוקחת עוד קורס בתאורה, עוד שיעור און ליין בעיצוב תפאורה, אם הייתה לה תעודת צלמת מדופלמת או אם רק הייתה לה מצלמה חדשה יותר – הצילומים שלה בוודאי היו הרבה יותר טובים והיא בטח הייתה מצלמת. אבל גם כשהחליפה עשרות מצלמות ולקחה עוד ועוד שיעורים – שום דבר לא השתנה, חוץ מחשבון הבנק שלה. שום דבר לא הצליח להעלים את השיתוק המשתק של המחשבה ההיא ולאט לאט היא פשוט הפסיקה לצלם.
הימנעות סגרה את הסטודיו שלה, שהכניס אור טבעי ורך, יפה כל כך, ואז גם את הדלת ותלתה עליה את השלט "כאן לא מצלמים עכשיו", והוסיפה בקטן אבל ברור "נא לא להפריע".
*******
יום אחד, בדיוק כשעלעלה בדפי מגזין צילומים נחשב, מחפשת עוד קורס-שיעור-הרצאה-מצלמה חדשה בשביל להמשיך לא לצלם, היא נתקלה פתאום במודעה קטנה: "חדר כושר לאצבעות", היה כתוב בה. היא כבר מיהרה להעביר דף, לדפדף הלאה, אבל אז, בלי להבין למה, האצבעות שלה, כאילו היו יישות עצמית, דפדפו לאחור והיא מצאה את עצמה גוזרת את המודעה הקטנה ביד רועדת.
זה לקח לה עוד קצת, אבל האצבעות שלה, שהיו משותקות כל כך הרבה זמן, התחילו לדגדג, ולבסוף היא גם הרימה טלפון.
הימנעות לא חלמה שיום יבוא והיא תמצא את עצמה מתאמנת בחדר כושר, בטח לא של אצבעות. שנים שכנעה את עצמה שהיא שונאת ספורט, וגם תוך כדי האימונים היא תהתה כיצד ייתכן הדבר שהנה, היא כאן, מתאמנת בכיפופי אצבעות ותרגילי גמישות.
בהתחלה היא בכלל לא הבינה בכלל מה הקשר בין אימוני הכושר האצבעתיים האלה לבין האומנות שלה, אך ככל שעבר הזמן והאצבעות שלה התחילו להתחזק, היא הרגישה שגם היא מתחזקת. הן הלכו והתחזקו כל כך עד שהיה רגע בו הרגישה שהן חזקות דיין, אולי, היא חשבה לעצמה בשקט בשקט, שהמחשבה ההיא לא תשמע, אולי אפילו חזקות לעמוד איתן אל מול המחשבה המשתקת.
*********
במשך כל אותו הלילה הבזיקו הפלאשים בסטודיו של הימנעות. היא שמה לב שברגע שהפלאשים שלה התחילו להאיר הדבר הראשון שראתה היה אבק.
המון אבק.
המון המון אבק.
כזה שהצטבר לו אחרי כל כך הרבה זמן של אי עשייה.
"איך אני אצלם עם כל האבק הזה?", היא תהתה, אבל האצבעות שלה לא הפסיקו. המחשבה "מה יגידו" הופיעה כמה וכמה פעמים באותו לילה, אבל האצבעות המיומנות של הימנעות היו חזקות מספיק. היא לא הצליחה להפסיק לצלם, והאמת? שהיא גם לא רצתה.
כשעברה לחדר החושך לפתח את התמונות, היא לא האמינה: האבק הפך את התמונות שלה למלאות אומנות, למיוחדות כל כך, לאותנטיות. הוא נתן להן עומק חדש. היו תמונות בהן גרגרי האבק נצצו, כמו אבקת קסמים ממש, משחקים עם החושך, עם הצל והאור, עם החשיפה וההסתרה, נוגעים לא נוגעים.
היא הרגישה שהגם היא משחקת. היא שיחקה עם אלוהים.
היא חייכה אל התמונות שלה בחושך והייתה יכולה להישבע שהן מחייכות אליה בחזרה.
היא הרגישה שהאצבעות שלה חזקות מספיק – לא רק בשביל לצלם, אלא גם בשביל לתקוע מסמרים בקיר, בכל קיר, גם בקיר בטון, עליו ייתלו הצילומים שלה.
היא הביטה בהם פעם נוספת, אלוהים חייך אליה מתוכם. הוא פשוט היה שם, פוטוגני למדי, יש לומר, והיא הבינה שכל מי שיראה את הצילומים שלה, שעלו מתוך החושך והאור, ששיחקו עם הגילוי וההסתרה, יוכל גם הוא לפגוש אותו בדיוק שם, בדיוק באותה נקודה.
