יותר מכל, מאז שהוא זוכר את עצמו, הכעס אהב לשרוק.
הוא לא יכול היה להסביר את זה, בטח שלא במילים, שלא היו הצד החזק שלו, אבל היה משהו מאד נעים בשריקה הזאת.
משחרר.
אם הוא היה צריך להסביר את זה הוא היה אומר שזה הכי קרוב לחשמל, כמו קתרזיס אולי.
כשהמערכת הייתה קטנה הוא היה שורק חופשי.
בהתחלה הוא רק עשה עם השפתיים, כי בכל זאת לוקח זמן ללמוד שרוק, ואז הוא הצליח להוציא צלילים, ג'יבריש כזה שאך אחד לא הבין. אף אחד לא הבין את הכעס.
אבל עם הזמן הוא הלך והשתכלל, ויצר מנגינות של ממש, הרמוניה שהשתלבה עם כל המנגינות האחרות והמגניבות,
יש לומר, שהמערכת ידעה לייצר, וכולם כבר ידעו: השריקות? זה הכעס.
חשוב לציין, שהוא לא היה שורק הרבה, ולא כל הזמן, אבל לפעמים היה עולה בו הדחף לשרוק, שלפעמים הוא הרגיש שהוא חזק ממנו. משהו בראשיתי כזה, מחובר לאדמה.
לפעמים, הוא הודה, הוא היה באקסטזה ממש, ולא היה מפסיק לשרוק כמה שעות לפחות, שורק ושורק ולא עוצר.
כשזה היה קורה, זה היה מפר את הסדר ממש, שלא לדבר על ההרמוניה, שהייתה כל כך חשובה למערכת. הכל היה מתבלגן.
היו שומעים רק את השריקות האלה, בכל מקום, כל הזמן, והן היו מהדהדות ויוצאות דרך כל החורים החוצה, כמו משבי רוח, איזה רוח? יותר כמו הוריקן, או גייזר. ואם לא שמעתם פעם סופה שורקת, לא שמעתם שריקה מימיכם.
וככה כל פעם כשהכעס היה שורק, והשריקות האלה יצאו החוצה מהמערכת, התחילו להגיע לא מעט תלונות. בחוץ , מסתבר, השריקות האלה לא תמיד התקבלו בסבר פנים יפות ולא העריכו אותן כמו במערכת, שתמיד ראתה בהן גורם מאזן שמשתלב יופי עם השאר.
**********
התלונות היו שונות ומגוונות, יש לומר, אבל בשורה התחתונה לכולן הייתה אותה שורה תחתונה: לא מתאים יותר השריקות האלה, שהן יוצאות ומוציאות את הטון והיו גם כאלה שאמרו בכנות שהן פשוט מחרישות אזניים. המערכת חשבה שהם לא מבינים הרבה, אבל אי אפשר היה להתווכח עם זה, אז היא התחילה להאמין בזה גם.
כיאה למערכת המתפקדת שהיא, היא מיהרה להקים ועדת חקירה והמסקנות לא אחרו לבוא. כולן הצביעו על כך שבעקבות השדרוג שעברה המערכת, השריקות של הכעס כבר לא היו מסונכרנות יותר. זה לא מסתדר עם המנגינה החדשה שהחלה להתנגן במערכת, עליה ניצחו השקט, הרוגע והשלווה הפנימית שאלוהים יודע מאיפה היא הגיעה פתאום וככה השתלטה על כל העיניינים.
מהיום, אין שריקות, הבהירו לכעס, בצורה מנומסת אמנם, אבל בלתי משתמעת לשתי פנים.
הכעס, באופן מפתיע למדי, קיבל את הדין בהכנעה ואפילו לא ניסה לשרוק את שריקת הסיום שלו. הוא הבין שהוא צריך להכיר את עצמו מחדש, להבין מי הוא בלי השריקות, אולי לצאת לטיול גדול, כמו זה שלא עשה אף פעם ותמיד דגדג לו בבטן.
באותו לילה, הוא כבר ידע, הוא עוזב.
הוא ארז תיק קטן, שם על עצמו גלימת מסע אדומה וירד למטה, לאזור ששמע ששם התאספו בו כל מיני רגשות נמוכים, או לפחות כאלה שהם בגובה שלו, וזה בדיוק מה שהתחשק לו עכשיו אחרי השימוע הזה עם הרגשות הגבוהים האלה, שהתנשאו מעליו – תרתי משמע.
הוא עבר דרך קצרה יחסית, אך מפותלת וקצת נתקע, כמו כולם, בפקק התמידי באזור מקלעת השמש. הוא הצליח לעבור את הפקק בלי לשרוק פעם אחת! ושם לב, לפתע, שהשתיקה שלו הייתה חזקה לא פחות מהשריקה. הוא ממש הרגיש איך השתיקה שלו מרטיטה את המערכת בפנים, מרעידה את המעברים.
הוא נחלץ מהפקק הצר וירד מהקיבה היישר לעבר הכבד.
הוא הרגיש מאד נוח שם, בכבד, גם כי מזג האוויר היה שם נוח וגם כי הוא הרגיש שם בטוח, כי הכבד היה היחיד שלא רעד שהוא היה שותק חזק כל כך, במקום לשרוק.
הוא שתק ושתק, ונראה שאפילו הוא לא זכר איך שורקים בכלל. השתיקה מילאה את כל המעברים, שפעם היו מאווררים כל כך, פתוחים, ועכשיו נחסמו כמעט כליל מהשתיקה הסמיכה והצפופה הזאת. האמת? שכבר לא היה לו אוויר.
באחד המפגשים באזור הקיבה, עלתה לו מחשבה שאולי הוא ישרוק איזו שריקה קטנה, רק בשביל להיזכר איך זה מרגיש, רק בשביל לנשום. אבל מיד קלטו אותו מתכונן, והחרטה ביקשה ממנו לוותר, כי גם ככה היא הרוגה ועושה מלא שעות נוספות לאחרונה והבושה לחשה לו, עם הש' הנושפת שלה, שששששזה לא יפה לשששששרוק, אז שששששקט. בבקשששששה.
והכעס שתק. ושתק. ובכל יום הרעיד את המערכת עוד קצת, ועוד קצת.
עד אותו יום.
שהוא לא יכול היה יותר.
והתפוצץ.
**********
על אף כל השדרוגים והעדכונים במערכת, היא חייבת להודות שלקח לה זמן להתאושש מהפיצוץ ההוא. עד היום, בלי להגזים, היא מנסה לבנות מחדש את כל ההריסות.
היא גם הודתה, אומנם בשקט, שבמנגינה החדשה שלה היה משהו חסר. מין קול שריקה דקה, נגיד, שיסתנכרן עם שאר הצלילים והקולות.
באותו יום, אחרי הפיצוץ, הכעס הוריד באחת את גלימת המסע האדומה שלו, ודחף אותה לתיק.
הוא החליט גם לספר את כל השיער הזה שהוא צימח בתקופה הדוממת.
הוא לקח את התיק, השאיר מכתב פרידה לחרטה ולבושה (בלי יותר מדי געגועים, כי לא היה לו ספק שהם יייפגשו שוב בקרוב), והתחיל לצעוד חזרה, למעלה.
באותו יום עברו במעברים של המערכת צלילים קלושים של שריקות חרישיות, שפתחו את כל המעברים. והמערכת הייתה רגועה.
