לא היו הרבה דברים שהמועקה אהבה בעצמה, אבל אם היה דבר אחד שכן, ללא ספק הייתה זאת הילת המיסתורין שלה.
היא נהגה לטפח לעצמה את הלוק המיסתורי שלה, שגובה תמיד במשקפי שמש גדולים, נוטפי מיסתורין כמובן, שעם הזמן הפכו עם הזמן לסימן ההיכר שלה.
המיסתורין הזה עשה את זה למערכת. וגם, על הדרך, איפשר למועקה חופש. הרבה חופש. אף אחד לא שאל אותה אף פעם למה היא באה ומתי היא הולכת. היא הייתה הייתה פשוט נוחתת, שיכורה מחופש וממיסתוריות, ואהבה גם את אפקט ההפתעה שהיה מתלווה לכל נחיתה כזאת, נהנית מהמבטים המופתעים שננעצו בה מכל עבר.
לפעמים, אחרי שהייתה פשוט נוחתת בלי שום הכנה מראש, מרימה באלגנטיות את המשקפיים הגדולים מעל הראש, היא הרגישה שהיא לא ממש רצויה; שהיא חונקת בגרון, שהיא מכבידה על הלב, ולא שאמרו לה משהו, אבל היא הרגישה. לא צריך הרבה בשביל להרגיש לא רצויים.
היא הייתה מרגישה ככה כמעט בכל מקום במערכת, חוץ ממקום אחד.
האזור האהוב ביותר על המועקה בכל המערכת היה אזור מקלעת השמש, בואך צומת הקיבה, לא רחוק ממעלה סרעפת.
האזור הזה היה ידוע כאזור מסיבות שאין אחד שלא הכיר אותו במערכת. בכל פעם שהיא הייתה נוחתת שם, היא הייתה מורידה את משקפי השמש הגדולים ונוטפי הסטייל שלה, ממהרת לפרוק את המזוודה ומתנחלת, כי היא ידעה שרק שם, חיית מסיבות שכמוה, תוכל ליהנות מחגיגה אמיתית.
התנאים באזור הזה היו נפלאים. הו, כמה נפלאים. היה שם חם ואקזוטי, והאירוח שם תמיד היה על בסיס הכל כלול, עם שתיה וחטיפים וכל המשתמע. הכל חופשי, כמו שהיא אוהבת. והכי חשוב, תמיד קיבלו אותה שם בסבר פנים יפות. עשו לה כבוד ושמחו שהיא באה, כי כולם כבר ידעו שאין חגיגה כחגיגה שהמועקה משתתפת בה.
המקומיים במקלעת השמש היו אחרים לגמרי מכל דיירי המערכת. קודם כל, הם היו יותר נמוכים ממנה ורק זה עשה לה נעים. ולמרות שהבושה, הקנאה, הריקנות, הכעס, הפחד ושאר בני הדודים שלהם, גרו שם שם בצפיפות משהו, הם תמיד התאמצו למצוא לה מקום. הם מאד אהבו שהיא הגיעה לבקר ורק דאגו להפוך את השהות שלה שם להכי נעימה שיש, שלא תארוז פתאום את המזוודה, תניח את משקפי השמש ותמשיך משם בהפתעה, כמו שהגיעה. והם ידעו לחגוג החבר'ה האלה, או הו איך שהם ידעו לחגוג. כמו שאף אחד לא ידע.
******
המועקה הייתה ממהרת להשתלט על המסיבה, ולמרות שהם היו מקפידים לעשות רעש רק בשעות המותרות והשתדלו גם לנקות אחריהם, לא פעם הם היו נסחפים והמסיבה הייתה גולשת לכל אזור הבטן.
זה גרם לבטן להיות מאד לא שקטה, כי איך אפשר להיות בשקט עם כל החגיגות האלה? והמועקה, מבוסמת ושבעה, הייתה מרשה לעצמה להתרחב ולהתרחב, להשתלט על כל האזור בכל כובד משקלה, מנצחת על החגיגה. היא הייתה ניזונה מהחגיגות האלה, והמקומיים נתנו לה את האישור שהיא כל הזמן חיפשה.
לא פעם, כשהבטן כבר לא הייתה יכולה יותר, היא הייתה מזמינה פקחים. "אבל עוד לא 23:00", המועקה הייתה צוחקת אליהם שיכורה, מאלכוהול ומכוח, כשמאחוריה מתחבאים המקומיים הנמוכים, "זה הזמן הכי טוב לחגוג עכשיו, כולם ישנים", היא ניסתה, אבל הפקחים היו סוגרים להם את המסיבה, כי הבטן כבר באמת שלא יכלה יותר.
פעם אחת, פקח אחד, עם עיניים טובות וכובע גדול, אמר לה שאולי שווה לחשוב על גמילה, שאולי הגיע הזמן להכיר את עצמה בלי כל הכוח והאשליה, ושאולי היא תגלה שהיא יכולה להיות היא גם בלי כל הבלגנים ובלי לגרור אחריה את כל השכונה. היא צחקה לעברו, אבל משהו ממה שאמר לה נכנס עמוק עמוק פנימה.
******
יום אחד, אחרי שהתעוררה שוב בהנג אובר וראתה את כל הבלגן מסביב, עלתה בה מחשבה קטנה, קטנטנה, פצפונת, שאולי יש משהו במה שאמר לה הפקח. היא הביטה סביב ועלתה לה קצת בחילה.
"תגידי," שאל אותה לפתע הפחד, שרוע לידה אחרי עוד לילה של שתייה וחגיגות, "למה את באה בכלל?"
השאלה הזאת היממה אותה. אף אחד לא שאל אותה אף פעם למה היא באה.
"האמת? שגם אני לא לגמרי יודעת", היא ענתה, בכנות.
היא הבינה שלפעמים יש לה סיבה, ואז היא פשוט מגיעה ונוחתת, ובאזור שלהם גם מתנחלת, כי ממש נוח שם, אבל לפעמים לא הייתה לה באמת סיבה. היא פשוט הייתה נוחתת. זה מה שהיא ידעה. נכון שהיא חשבה שזה מיסתורי, ומרגש, והיה מפעיל את המערכת עם כל הפקחים והדרמה, אבל כשהיא התבוננה רגע פנימה, היא הבינה שלא הייתה לה תשובה אמיתית לשאלה הזאת. היא פשוט הייתה מגיעה, בלי סיבה. לפעמים אפילו לא התחשק לה לחגוג, אבל כל המקומיים היו כל כך שמחים איתה, שהיא לא רצתה לאכזב.
"אולי אני באמת לא תמיד צריכה סיבה בשביל להיות", היא אמרה בשקט, ושמה לב שפתאום השקט הזה, שכל כך פחדה ממנו תמיד, שיחרר אותה לפתע מהצורך הזה להצדיק את עצמה כל הזמן.
באותו רגע, היא כבר ידעה, שהיא לא תחגוג יותר אם היא לא ממש תרגיש ככה.
******
בפעם הבאה שהמועקה נחתה במקלעת השמש, וכבר כל המקומיים התרגשו והתחילו לארגן את החגיגה, היא עצרה אותם. "לא הפעם, חברים", היא חייכה אליהם, תוך שהיא הורידה את משקפי השמש הגדולים ונוטפי הסטייל שלה. היא הניחה את המזוודה והוציאה מתוכה ספר. "אני אהיה פה קצת בשמש, ואמשיך".
לראשונה בחייה היה לה שקט. ובאותו לילה, גם הבטן הייתה שקטה.
